הנשיקה
הנשיקה
רפי פרץ
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב / דצמבר 2008
"הנשיקה" היא תערוכת היחיד הראשונה של האמן רפי פרץ והיא עוסקת באהבה ובזוגיות.
נושא התערוכה – הנשיקה – הוא עתיק וקלאסי, אך גם אירוע המתרחש במציאות בכל רגע והוא אות להבעה של אהבה בין בני זוג. בשיחה עם רפי הוא מגלה כי יצירתו היא סיפורית- אוטוביוגרפית ועוסקת כמעט תמיד באהבה וברגש ומונעת מרגשות חזקים ואמיתיים. הסצנות המתוארות על הבד מספרות על יחסיו עם אהבתו הראשונה לבן זוגו, זו שנתנה לו כוחות ומרץ ליצור ולבשר לעולם על האהבה שמצא בגיל מאוחר.
ציוריו של פרץ מאופיינים בשילוב של סגנון נאיבי וריאליסטי ושניהם יחד מציגים בצורה לירית עשייה זוגית משותפת בסביבה המוגנת של הבית. כשביקשתי לברר מי עומד מאחורי הדמויות ומה פשר השילוב הסגנוני, נוכחתי לגלות כי על אף הפתיחות של רפי המוכן לספר את סיפורו כיום, הוא נטה בעבר להתמודד עם ההצלחות בדרך בה התמודד עם הכישלונות – על ידי הסתרה (אלמנט משמעותי בציוריו המוקדמים וביומניו בהם כתב וצייר). ולכן אם אפשר להסיר מעט מן המעטה, ניתן לראות בדמויות הריאליסטיות אנשים אמיתיים הקיימים בחייו של פרץ, ובדמויות הגרפיות, את הייצוג של האמן.
ציוריו של רפי עוסקים בשגרת החיים בזוגיות ההומוסקסואלית במקומות ובמצבים יומיומיים, יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. האינטימית בחדר האמבטיה, במטבח, בחדר השינה או בשירותים, כמו גם הטיול בפארק או ברחוב התל אביבי, הם בעבורו התמצית של חיי האהבה והזוגיות. בין אם התיאור מציג זוג בסצנה אינטימית או גרסה למצעדי גאווה, התשוקה המינית מרחפת מעל יצירתו ממש כמו ביחסים במציאות. סדרת הציורים אינה עוסקת בפן הארוטי של היחסים אלא בשאיפה לאידיליה זוגית עתידית. נושא המשיכה המינית והתשוקה אל הגוף מקבל ביטוי ביצירתו אך עינינו העיקרי של פרץ הוא דווקא בפלג הגוף העליון, בראש, בפנים, בנפש. בני הזוג מביטים זה לעבר זה, ולעיתים מרימים ראשם אל על ולאחור כאשר כל גופם מתאווה ומצפה לנשיקה. הם עסוקים במלאכת החיזור ושולחים זה לזה נשיקות ולבבות כאשר המטרה העיקרית היא להתאחד.
בציורי הנוף העירוני מציג פרץ את מודל המשפחה החד מינית החיה בתל-אביב ובכך הוא מותח את גבולות הציור בין אמנות והצהרות פוליטיות חברתיות ובין עולם נאיבי ואידילי למציאותי בו קיימת כמיהה לזוגיות ומשפחתיות. בציורים אלה משמשת תל- אביב כרקע חשוב המסמל את המקום בו מתקיימים החופש התרבותי והחופש המיני כמו החופש האמנותי. פרץ מקפיד לתאר את ייחודם וסגנונם של הבתים והמרפסות האופייניים לסגנון "הבאוהאוס", ממבט על ומזוויות בלתי שגרתיות.
ראליסטי ונאיבי
פרץ מצייר את תל- אביב בה חיים זוגות רבים של גברים הממלאים את הרחובות, חוף הים, הבתים, המרפסות ובעצם את רחבי העיר. הוא מתאר את הגברים באופן שבלוני, כשהם דומים ואחידים. הבחירה בזהות הצורנית תורמת להעצמת העדריות של הקהילה הגאה. בנושא זה מתקשרת יצירתו של פרץ ליצירתו של יוחנן סימון שעסק ביצירתו בתכנים החברתיים של הקיבוץ, כמערכת חברתית אשר חיזקה את הקבוצה והשתיקה את הפרט. סימון גר ועבד בקיבוץ ומתוך כך היטיב לבטא את הדגם האנושי של "הקיבוצניק", שחי ועבד בקיבוץ כחבר בקבוצה בה כולם שווים. כאשר רפי מצייר את הדמויות הגבריות בזוגיות מושלמת ויחסים אידיליים הוא מבטא עמדה המבקשת להראות את הכוח הטמון ביחד של החברה. הוא מדבר על השוויון ועל הזכויות הטבעיות עליהם נלחמת הקהילה, אך גם על כוחו של היחיד.
עבודותיו של פרץ מאופיינות בשמחת חיים עליזה וצבעוניות אנרגטית המתבטאת בצבעים העזים. הציורים מאופיינים בעיקר על ידי הבעה של הרבה מאוד רגש חם ואנושיות כאשר האדום והורוד מסמלים את היצריות והאהבה. הדמויות הקוויות יחד עם הקומפוזיציות האלכסוניות מייצרות תנועה ונוצרת תחושה של דברים המתרחשים כל העת. את הציור הילדותי הנאיבי יש לזקוף לטובת כל הילדים אותם לימד פרץ שנים רבות כאשר עבד בהוראה של ציור ומשחקי תנועה והם מצידם "לימדו" אותו להביע בציור עושר כה גדול באמצעים מינימליסטים. מהם למד רפי גם להביע את תחושותיו – יכולת אשר נתנה לו לדבריו, משמעות קיומית.
גן הגייז