אבוחצירה 7
נטע אלקיים
אבוחצירה 7
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש זריצקי ת"א / אוגוסט 2006
"איפה אני בכל החלל הזה?, אני סבתא? דודה? אבא של אמא, אמא? אני מנסה לזהות בהם אותי ולברר מה קורה לי כשאני "נפגשת" איתם. אני מפתחת מיומנויות עד שכבר דמויותיהם נכנסות לי למוח ואני מציירת בלי להסתכל אפילו.
כעת הם חלק מתנועות ידי וחלק מן התת מודע האינטואיטיבי שלי. כעת אני רוצה שידברו אלי, אני רוצה שיידעו שאלה הקולות ששמעתי בילדותי ויידעו שככה אני זוכרת." (נ.א)
תערוכתה של נטע אלקיים מציגה דיוקנאות משפחתיים הנוטים לסגנון הריאליסטי, הציורים נותרים כרישומים עם משיכות צבע גסות, מהירות ושירבוטי דמויות במונוכרומטיות אצורה. חלקם של הדיוקנאות מוגדלים ומציגים פנים וחלקם מציגים גוף מלא. הסגנון מזכיר את דגם האיקונה הנוצרית, דגם המעלה את הדמות לדרגת קדושה ותכונות אלוהיות ומיסטיות.
תערוכה זו מציגה סיפור עלילתי, שחזור של זכרונות של משפחה, סיפור עם הקשר של מקום וזמן שהשתנה ונשכח. סיפור משפחתי אודות היסטוריה שנמחקה וטושטשה. התמונות בתערוכה מספרות את הסיפור שלא סופר לנטע, והיא גדלה לתוכו וכיום עסוקה בחקירתו ובגילויים המופיעים ומפתיעים אותה.
זה היה בתקופת לימודיה בבאר שבע, אז מצאה נטע אוסף תמונות ישן אשר נזרק לרחוב יחד עם תכולת דירה של אישה זקנה וערירית שנפטרה. אוסף התצלומים הישנים הזכיר לנטע את משפחתה שלה ואת סבתה שגרה כל השנים ברחוב אבוחצירה מספר 7 בעיר נתיבות. בבית זה בילתה נטע ימים רבים בילדותה והוא היה המקום המאחד את המשפחה וכילדה היה לבית זה השפעה רבה על חייה.
הבית ברחוב אבו חצירה, כבתים רבים בישראל ידע שכול פעמיים במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון. העיסוק בשכול ובמוות הטראגי הפך עם השנים לעיסוק מרכזי בחיי הסבתא ששכלה את שני בניה וחיה חיי פרישות ואף פנתה לדת כמקור מנחם.
דרכי ההתמודדות עם אסון מתחלקות על פי רוב לשתי דרכים עיקריות: האחת מתבטאת ביכולת לדבר על האסון תוך מתן מקום למועקות ולפחדים, ואילו השניה מתבטאת בהדחקה של האסון, הסתרה, טשטוש ולעיתים אף ניסיון למחיקה.
סבתה האהובה של נטע לא החלימה מן המכה אשר ספגה המשפחה ובחרה לשתוק ולא לספר מה עובר במחשבותיה. שני בניה שנלקחו ממנה חיברו אותה לעולם הבא אליו רצתה להגיע על מנת להתאחד עימם.
"סבתא תמיד דיברה על היום שהיא תפגוש בבנים שלה שמתו. עכשיו אחרי שכולם כבר מתו עשיתי לי תחיית מתים קטנה כדי לתפוס את הפנים והצורה שנעלמו לנצח." (נ.א)
התמודדותה הנפשית של נטע ראויה להערכה שכן היא פתחה את אותה קופסה אשר הייתה סגורה כל השנים והחלה לחקור וללמוד על אותם אנשים שהכירה משברי משפטים ומשיחות שלא היו מיועדות לאוזניה.
נטע ציירה את דיוקנאות המשפחה באופן מיידי, ספונטני ואקספרסיבי ומתוך דלות כלכלית של חומר ולכן השתמשה בקרשים פצועים וחתיכות מתכת- קופסא של מזגן, ארגזי מיטות, חלונות ממוסגרים, הופכים כולם למצע עשיר לציור. הצבעים בהם משתמשת נטע הם גסים תעשיתיים ולרוב בעלי שני גוונים שחור ולבן ,דבר המוסיף אקספרסיה ודרמה. אוסף הציורים ההופך למיצב מדמה את האופן בו נמצא אלבום התמונות המשפחתי.
מיצב זה מציג מפגש שלא התקיים במציאות אך בכוחו לשחרר את הרגשות וזאת על ידי ההעמדה והחיבור ביניהם. כל תמונה וכל דמות בנפרד אך בחדר המשפחתי הקטן כולם יחד. זה מעל זה, אחד מסתיר את השני, יש גבוה ויש נמוך ויש בלאגן רעש ומהומה. נטע בוחרת את הסצינות אותן היא מתארת , דיוקן של סבתא עומדת בפתח הדלת, בחור צעיר מדליק נר בטקס הבר מצווה, דמות נוספת מחייכת. נטע בוחרת לביים את הארועים פעם נוספת אולי כדי לברור את משמעותם של הזיכרונות שספגה אך הם אינם זיכרונות שלה. כל הארועים בצילומים הם ארועים אך היא לא נכחה בהם ובעצם לא שייכים אליה. כל הזכרונות העולים מן האלבום אינם מספרים הרבה ונטע מבינה כי זו אשליה.
כך מתארת נטע את תחושותיה:
אבל אני? איפה אני בכל הסיפור הזה? זאת בכלל הצגה, כל מה שקורה בחלל הזה... מה לי ולשנות החמישים? צילומים? הכל הרי זיוף. אנני יודעת מה התרחש שם." (נ.א)
עבודותיה של נטע מתקשרות עם יצירתו האיקונית של אריה ארוך "רחוב אגריפס" בה מתרגם ארוך את שפתו המופשטת להתייחסות אל המקורות היהודים. ארוך מדבר על פולקלור, על סמלים ועל קשר חדש ישן אל המקורות מהם הוא בא. כמו ארוך נטע אינה מסתפקת בזכרונות ילדותה, יש לה געגועים למשפחה ולקשר עם אלה שאינם, באמצעות דיאלוג זה יש לנטע אפשרות לשחרר את הרגשות הכלואים ולהמשיך הלאה. המיצב אותו מציגה נטע מספר על מפעל חיים (משפחתי) שלם ועל מה שנותר ממנו ובדומה לארוך אשר מחפש את ההקשר הרחב של מדינה דת מסורת ושייכות, נטע מחפשת את מקומה בעולם ומגלה כי עברה הוא חלק בלתי נפרד ממהותה. היא קשורה לעברה ממנו באה וההיסטוריה האישית שלה למקום, לאבוחצירה מספר שבע.
נטע אלקיים היא בוגרת המכללה לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע ,2004 במסלול לאמנות ובימים אלה מסיימת שנה חמישית בבית הספר קלישר. בשנת 2005 הציגה תערוכת יחיד ראשונה בבית האמנים בירושלים. זו תערוכת היחיד השנייה שלה.