אגתה חברה שלי
אגתה חברה שלי
דנה שמיר
אודות הבטחות ומימושן - תחריטים וסיפור
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב / אוקטובר 2007
בתערוכה זו מציגה האמנית דנה שמיר שלוש סדרות תחריטים שנעשו בין השנים, 2003-2003-2007 בישראל ובאיטליה. סגנון עבודתה מושפע מכישוריה כמאיירת ספרי ילדים וקיים בו מן הריאליסטי הפנטאסטי והסוריאליסטי.
יצירותיה של שמיר בנויות כסיפור בהמשכים, בו יכול הצופה להתחיל את מסעו בנקודה נבחרת ולהמשיך לטייל ולגלות עולם ומלואו. עבודותיה נבנות במשך חודשים רבים וכל פרט ופרט נבחר בקפדנות ונושא משמעות סימבולית חשובה.
סדרת התחריטים "לא תהיה אזעקה" עוסקת בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור.
"אשכים" מתארת אשך של חבר למקלט, המבצבץ ומציץ בלא מתכוון מתוך מכנס הפיג'מה : מאורע הנדמה כשקול בחשיבותו לאזעקת המלחמה בשבת - איזו סערה רגשית, דווקא בעת בה החיים תלויים על בלימה. בעבודה נוספת מופיעה דמות האב (האחראי לביטחון המשפחה), המגיע לביקור חטוף בשעת לילה ובתו שאינה מזהה אותו בגינה של תספורתו הצבאית הקצוצה. בעבודה נוספת מופיעה חברה למיטה במקלט, נואשת לתשומת לב, מייצרת סדרת התעטשויות מלאכותיות.
בארבעת העבודות, החרדות כמו הזיכרונות הקשים מועברים לצופה על ידי זוגות עיניים ענקיות שופעות רגש ממנו קשה להתעלם.
חיים חפר בשירו "המלחמה האחרונה", שנכתב בעת שירותו בסיני, במלחמת יום כיפור ושמואל הספרי, שכתב כעשרים שנים לאחר מכן את שירו "הילדים של חורף שנת 73", היטיבו לבטא את הציפייה ואולי יותר נכון , את דרישת הילדים מהוריהם כי ישלימו את המשימה שלקחו על עצמם - להביא את השלום. ייתכן ועבודותיה של דנה הן גם מתן ביטוי לאירועים ולרגשות, כמו גם התרסה כנגד הדור הקודם שלא סיים את הסכסוך והשאיר אותו כחטא הרובץ לפתח?
סדרת "הכלות הבלתי נסבלת" אף היא סדרה העוסקת בחרדה. הכלות מזוהות כולן בשם והוא שמגדיר את מצבן הפיזי חברתי פסיכולוגי. אפשר לראות את ארבע הכלות בנפרד ואפשר לראותן כאירועים שונים ורציפים בחייה של כלה יחידה. הראשונה היא "הכלה הרכונה", הרכינה אינה משקפת מצב פיזי בלבד אלא מרמזת על מצב פנימי של אישה/ נערה שאינה יכולה אלא לרכון ולזחול על ברכיה את דרך ייסוריה. הרצון "להיות כלה" בתרבות המערב מקנן בליבותיהן של ילדות כבר מגיל רך, עם הגיען לבגרות נכפה עליהן לשרת קודים חברתיים. סדרה זו מנסה לבטא באופן ויזואלי וטקסטואלי תיאורי סבל וקשיים המלווים נערות ונשים הנכנעות לקודים אלו.
הכלה השנייה "הכלה הצועקת" גם היא סובלת אך מנוגדת לדמות הקודמת בשל היותה אקטיבית. זועקת בקול את מצבה המר. כלה שלישית היא "הכלה האלמנה" שסיפורה טראגי. איננו יודעים האם נישאה בעבר או שמא מחכה "מוכנה" כבר שנים, עטויה בבגדי אבלות שחורים. כלה רביעית ואחרונה היא "הכלה עטוית התכריכים", גם כלה זו לבושת לבן, זה המסמל תחנה אחרונה. כלה המסרבת להשלים עם הויתור על חלומותיה, השולטת בחייה, ידיה העדינות משתרבבות מבעד לתכריכים ונראה כי היא שעוטפת את עצמה ומתכוננת למעבר למקום אחר.
סדרה נוספת מציגה חמש עבודות שגיבורן הראשי הוא חמור/נסיך. העבודות הן מחווה לסדרת הקאפריצ'וס של פרנצ'סקו גויה ומתכתבות עם טקסטים משל פרנסואה ראבלה והרסמוס מרוטרדאם אודות כסילותם של בני האדם. בסדרה זו האנשתו של החמור מבטאת דברי ביקורת על הקשר שבין כסילים למנהיגים.
החמורים המתוארים הנם נסיכים ובני נסיכים הלבושים במחלצות פאר ובנעלי עקב מקושטות באבזם בוהק החיים בעולם מנותק משל עצמם. הם מחשיבים עצמם יודעי כל אך אינם יודעים דבר. דנה מתארת את הרגעים בהם יהירותם חושפת אותם ככסילים גמורים : חמור אחד חובש כפפות אגרוף ומבקש לתקוף יריב דימיוני. אחר מחדד אוזניו משל חידד גאוניותו, חמור נוסף נבהל מצילו שלו , הרביעי משורר לעצמו שירי תהילה ריקים ואילו האחרון רדוף על ידי עברו. חמורים מקושטים אלו הם כמשל להבטחות נבובות שאין בהן ממש.