נטלי
נטלי (Nathalie)
רועי דרסטין
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
גלריה ארליך לאמנות עכשווית, תל אביב / מאי 2007
בתערוכה זו מציג רועי דרסטין סדרת ציורים המתארים נשים סקסיות ובשלות בלבוש נועז צנוע וכן נערות, כמעט ילדות, בסצנות פיתוי. רועי מבקש לדון ביחס אל האישה כסמל מין. הוא מצייר את הנשים מתוך אמפטיה ודאגה אך גם מתוך סקרנות של גבר. כאמן בעל מודעות חברתית הוא מחדד את המסר של הסכנות האורבות לנשים מעולם הפרסום, האופנה, והזוהר. וזאת על ידי יצירת דרמה באמצעים ויזואליים של ציור אקספרסיבי והקצנה, הן בלבוש והן בפרופורציות הגוף.
מקורותיו של האמן הם רבים וכוללים מגזינים המיועדים "לגברים בלבד", צילומים מאתרי אינטרנט פורנו גרפים, מודעות המציעות בילוי עם נערה לפי בחירה, וכן פרסומות טלביזיה שבהן הנשים מוצגות כמפתות. המשותף לכל המקורות הללו הוא המצג הכוזב של מימוש פנטזיות בעבור תשלום.
בשיחה עם רועי על ציוריו עלו זיכרונות משנות השמונים ועימם השיר "רקדנית פרטית" של הזמרת האמריקאית טינה טרנר, שיר שתאר את עולמה של רקדנית במקומות בילוי של גברים. שיר זה התפרסם והיה ללהיט הודות לביקורת שהובעה בו כלפי ההתעלמות של החברה ממצבה של האישה. גם בשיר של טרנר וגם בציורים של דרסטין קיים ביטוי לשיטה וכוחניות גברית ולעולם בו לאישי ולפרטי אין קיום.
הנה הבית הראשון של השיר בתרגום חופשי:
אלה הם המקומות אליהם באים גברים
תמיד, כולם אותם גברים.
את אינך מביטה בפניהם, ואינך שואלת לשמם.
עבורך הם אינם אנושיים ולרוב אינך חושבת עליהם כלל.
מחשבותייך מרוכזות בכסף
ומבטך לרוב משוטט על הקירות.
אני הרקדנית הפרטית שלך
רקדנית הרוקדת בעבור כספך.
אני הרקדנית הפרטית שלך
ולכל מנגינה ארקוד יחד איתך.
רועי מתאר את נטלי כמי שעברה ניתוחים פלסטיים רבים, "שיפוץ כללי" בשפת הרחוב. נטלי עברה הגדלת חזה, ניפוח שפתיים, שאיבת שומן והצרת היקפים, כמו גם מתיחת פנים, איפור והתאמת ביגוד אופנתי, כל זאת כדי להתאים לצו האופנה. חלומה של נטלי התגשם והיא נוצצת, אופנתית ומלאת ביטחון, ועם זאת, היא הפכה מעט גברית. חזותה מוגזמת עד כדי גרוטסקיות. הפרופורציות הטבעיות שלה אבדו והיא הפכה מפלצתית.
בעולם העתיק נשים עם שדיים גדולים ואגן רחב סמלו את הפריון. ככל שהדמות ומימדיה היו גדולים יותר כך היא נחשבה פורייה יותר, אמא אדמה המשפיעה על העתיד. ההשוואה עם דמותה של נטלי מעידה על שינוי היחס אל האישה: מכלי קיבול של מקור חיים, כפי שנחשבה בעולם העתיק, לכלי שנועד לשימוש וניצול.
באחד הציורים נראית ילדה קטנה שעל גופה מתוח באלכסון סרט ועליו המילה מיס (נערה באנגלית), בסצנה הלקוחה מתחרות מלכת יופי. פיה פעור ונראה כי היא צועקת. גם בציור זה וגם בציורים נוספים שבהם מתאר רועי "נשים קטנות", הוא מציץ לעולמן של ילדות ונערות בגיל העשרה, גיל שבו הן מבקשות להיות סקסיות ומקובלות. הילדה כנראה זכתה בפרס כלשהו אך אינה נראית מאושרת. פיה פתוח בזעקה על מר גורלה.
בציור נוסף מתאר רועי נערה בלונדינית השוכבת באופן מגרה ומזמין, גופה מוצע לצופה אך הקשר עימה אינו אפשרי כיוון שעיניה מכוסות במשקפי שמש גדולים וכהים ואין אפשרות "לקרוא" את רצונה. נראה לי כי מבט העיניים כהשתקפות של נשמה אינו משקר ולכן הן מכוסות.
השוואה לציור "אולימפיה" של הצייר הצרפתי אדווארד מאנה (פריז, 1863) מגלה כמה נקודות התייחסות ליצירתו של רועי. ציור זה מתאר את הנערה הצעירה אולימפיה, זונה מוכרת בפריז, כשהיא שוכבת על צידה בתנוחה קלאסית (כדוגמת פסלים קלאסיים). ציור זה עורר מהומה רבה כאשר הוצג וזאת משום שאולימפיה ללא כל בושה מישירה את מבטה אל הצופה, בגאווה. מבטה זה וקשר העין שנוצר מעידים שהיא אינה מתביישת במערומיה ובמקצועה.
לצידה של אולימפיה שוכב חתול שחור המסמל אולי מידה של ערמומיות, וכך היא הפכה לסמל של אישה החיה בזכות עצמה בלי צורך בתמיכתו של גבר ואולי אף משמשת כדגם לפאם פאטאל הלוכדת גברים ברשתה. בציורו של רועי (2006) קורה בדיוק ההפך: הנערה מסתתרת מאחורי משקפי השמש ואינה מוכנה להיחשף ובוודאי אינה מרגישה שיש לה במה להתגאות.
רועי כאמן החי בתל אביב ער לעובדה כי מקומות בילוי רבים בהם נשים משרתות גברים נפתחו בשנים האחרונות. את הנערות שרועי מציג ניתן לראות בפינות רחוב ובמועדוני חשפנות. חייהן הן חיים של הרס עצמי, אובדן צלם אנוש, והן חוות טראומה והדחקה מידי יום ביומו. במחקר שהתפרסם לאחרונה צוין כי 90% מן הנשים העוסקות במין מנסות בשלב כלשהו לשים קץ לחייהן. הצצה לעולם זה אינה יכולה להשאיר את הצופה אדיש לאובדן הנעורים ותרבות ניצול הגוף המתחילים בגיל צעיר ונמשכים עד גיל מאוד מבוגר.
סגנון הציור של רועי הוא אקספרסיבי ומתבטא במריחות רחבות ונמרצות ובמשטחי צבע גדולים בעלי טונים ועומקים שונים. האקספרסיביות שבטכניקה מתקשרת לאופי הפנימי התזזיתי של הדמויות. רועי נע בין תיאור מעודן של מבטי עיניים וטקסטורות של בדים לבין שטחי צבע אבסטרקטיים. הרקע על פי רוב מופרד מהדמות ומבודד אותה וכך נוצר מתח בינו לבין הדמות ועולמה החד מימדי. השטיחות מבחינתו הוא דבר שנועד להבליט ולהעצים את סגירותה של הדמות בעולמה הפנימי הבודד והמנוכר. רועי שם דגש רב על אור וצל, והוא יוצר זאת על ידי מפגש של צבעים כהים ובהירים. הבחירה בצבעים טהורים וחזקים תורמת לאוטנטיות המסמלת את הדמויות הנשיות ומסייעת בהעברת התחושות הקיצוניות.