נגד הזרם
נגד הזרם
מיכל וייזר
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב / יוני 2007
מיכל וייזר מציגה בתערוכתה 'נגד הזרם' סדרת תחריטים שנעשו בשנים האחרונות ועוסקות במקומה, כאישה החיה בקיבוץ. תערוכה זו מבקשת להתמקד בשני דימויים מרכזיים החוזרים ומופיעים ביצירתה: נופים מקומיים ודימוי נשי לעיתים בחלל ביתי ולעיתים בנוף. הנושאים, הנוף כהשתקפות של עולם חיצוני והדימוי הנשי-עצמי של עולם פרטי, חוברים ומייצרים עבודות מרגשות ופתוחות לעולמה של האמנית ומאזכרים את הביקורתיות על החיים הפרטיים בחיק משפחת הקיבוץ.
הנופים אותם מתארת מיכל, הם המקומות האהובים עליה והם מבטאים את הקשר והשייכות שלה אל המקום. הנופים, לרוב שטחי אדמה חקלאית או שטח כפרי עם גבעות ועמקים מאכלסים מספר סוגים של עצים כשהמרכזי שבהם המופיע בתדירות גבוהה הוא הברוש. מיכל מתארת את הברושים כגבוהים ותמיד כקבוצה, ניצבים בנוף בשורה וככך מסמנים אותו.
באחד ההדפסים מופיעה דמות אישה גדולה, עירומה ושרועה על האדמה בצורה אופקית, היא מסומלת ומסמלת את האדמה כפורייה. הברושים המופיעים ברקע הם חדים ומזדקרים ומסמלים פוטנציה גברית. האישה נראית כמי שנמצאת במאבק, היא מתנגדת וזאת ניתן לראות באגרופיה הקפוצים. איננו יודעים אם היא תנצח, לאור כמותם וכוחם של הברושים.
יחד עם הפרשנות הצורנית, הברוש מסמל גם התפתחות קוגניטיבית בזכות כיוון צמיחתו בטבע כלפי מעלה, לעיתים עד גובה של כשלושים מטרים. בהשוואה לדימוי מקומי נוסף, עץ הזית המזוהה עם מקומות ונופים בני מאות רבות של שנים בארץ, ומאוזכר באמנות כבר מן הציור המוקדם בשנות העשרים אצל אמנים כנחום גוטמן וראובן רובין אשר הופכים לסמל שורשי. לעומתו, הברוש הינו סמל של ההתיישבות החדשה בארץ.
נופיה של מיכל הם אינם גלויות של רסיסי נוסטלגיה העולים מדפדוף באלבום, אלא זיכרונות מהם היא מחלצת את רגעי הלא מודע שבין השותפות לבין האני העצמי בין היכולת לנוע בחופשיות לבין הכבילה והעמידה בכללי החברה.
סצנות נוספות מציגות את האישה כשהיא יושבת עירומה בנוף, או בתוך מבנה (בית?). נדמה כי גם כאשר האישה נמצאת במבנה, הנוף פורץ פנימה מבעד לחלון והיא חשופה לגמרי, הקשר עם הנוף (העולם החיצוני) הוא תמידי ואין כל אפשרות להיפרד ממנו. מיכל מציירת את הדמויות הנשיות כגדולות ובעלות כוח אך פסיביות אל מול כוחות הטבע. תיאורי הטבע הם נאמנים ומשקפים גישה נטורליסטית עם נטייה ריאליסטית. לדברי מיכל, ישנה חשיבות למקור הוויזואלי אותו היא מכירה.
שלוש עבודות נוספות מתארות את האישה כקורבן – בראשון מופיעה קבוצת נשים עירומות וראשן מוטה, הן נראות כמקוננות ומעליהן ציפורים חגות, בשני ראש אישה, שפתיה חתומות ופניה רציניות ועל ראשה ממש בשערה ציפור מאיימת, אולי אף תוקפת. בשלישי דמות אישה צלובה על עמוד בנוף. מצבה של האישה אותה מלווה מיכל הוא תיאור תוצאת ההתנגשות בינה ובין החברה בה היחיד משרת את הקודים החברתיים ללא חופש בחירה. מיכל כקיבוצניקית אמיתית, בעלת שורשים עמוקים מספרת על מנגנון של מידות ונורמות של מה מותר ומה אסור, ועל חוזקו של הקיבוץ הישראלי אשר הפך למיתוס ומודל לפיו יש לנהוג, כל זאת ללא שיקול דעת וחשיבה של יחיד.
קבוצה נוספת של עבודות הן 'הסדרה הכחולה' העוסקת בפחד של מיכל ממים, העבודות מציגות דמות אישה בסצנות שונות ליד ובתוך מים. נראה לי כי בעבור מיכל, העיסוק דווקא בנושאים מרתיעים, הם שמביאים אותה לידי ריפוי, גם אם לא תמיד מושלם. התמודדותה עם המכשולים נעשית לעיתים תוך מאבק והתגברות על הקשיים, דרך שהיא מכנה "כנגד הזרם" ולעיתים, בדרך של השלמה ובחירה במסלול של זרימה.