עץ הזית
עץ הזית
תערוכה קבוצתית
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
הגלריה לאמנות אום אל-פחם / ספטמבר 2014
זיתים כבושים מאירופה לאום אל פחם
הייתה לי סבתא, סבתא חיה, לא הכרתיה. נפטרה קצת לפני שבאתי לעולם. כל שאני יודע אודותיה, מסיפורים מפי אבא. את אחד מהם, הפליא לתאר ותמיד היה גאה בו - והוא מספר כיצד נהגה בכל קיץ להכין ריבות עבור ימות החורף המושלגים ברומניה. כילד תמיד דמיינתי לי את המאמץ הגדול והפעולות הכרוכות בדבר: מבחירת הפרי, בישולו ועד הגיעו אל הצנצנת. בנקודה אחת היה אבי מתעכב, על הסבר סגירת הצנצנת כשהיא שקועה למחצית במים חמים ליצירת ואקום שישמור.
כשנתקלתי ביצירותיו של האמן מיכאל חלאק זיהיתי מיד את המטען הרב שהן נושאות. חלאק צייר מספר ציורים (אינם בתערוכה) המתארים צנצנות זיתים מרוסקות ומנופצות על הארץ. הצער על האובדן וההפסד עבר בי בעוצמה רבה. ידעתי מה גדול הוא המאמץ, איך כל המשפחה מתאספת מדי שנה בעונת המסיק כדי לקטוף את הזיתים, וכמה חזקה וחשובה המסורת אצל שכנינו הערבים ועל איך הכל מצטמצם בסופו של דבר לצנצנת אחת של זיתים. זיהיתי את המרכיב הסודי והחיוני לכל מי שנכנס למטבח - אהבה. וכמה ממנה נדרשת כדי להכין זיתים כה טעימים ונזכרתי בסבתא חיה ואיך אירופה ואום אל פחם נפגשות אף על פי כן ולמרות הכל.
התחלתי עם אירופה ואני חושב שזה מקום טוב להתחלת הדיון האמנותי, כיוון שאחד החלומות של היהודים שבאו לארץ מאירופה היה לעשות פה כמו אירופה. נושאים כמו סדר, אסתטיקה, מנהגים ונימוסים, כמו גם תכנון אדריכלות וגינון אורבאני, היו מבחינתם הבסיס לפיתוח הארץ.
האמן אלי שמיר מצליח לבטא בציורו "כמו אירופה" את החלום והתגלמותו גם מתוך ביקורת וגם מתוך נאמנות. חורשות קק"ל שנשתלו עם צמחיה מקומית ביקשו לשוות לארץ את מודל היערות האירופאים. היער האירופאי מופיע גם ביצירת הוידיאו של האמן איתן ויתקון, "הלא נוכחים". הפעם היער "אירופאי מקורי", מלא זיכרונות כאלו ההופכים לסיוט, זיכרונות על אובדן, כליה ושבר גדול. הוא יוצא אל יער רומבולה שליד העיר ריגה בלטביה ומנסה להעלות בנוסף לזיכרון, אפשרות לחלום ולדמיין, לחוש ולטבול בחיים הנהדרים שהיו ואינם.
יער נוסף, הקשור במישרין לנושא התערוכה, הוא היער השחור של אבנר כץ, יער קנדה (פארק קנדה). זיכרונותיו מתקופת מילואים, שנדחקו - חוזרים ועולים כגלים הנשטפים אל החוף ואבנר מספר לי על ההיסטוריה של "הפארק" היושב על שטחם של עמואס ויאלו, שני כפרים ערביים שתושביהם נאלצו לעזוב, ובהמשך נהרסו הכפרים ונעלמו, כולל עצי הזית.
התחלנו עם חלום על מדינה כמו באירופה, אסון קולקטיבי של היהודים באירופה, עליה לארץ ובעקבותיה עליה על הקרקע במחיר המטת אסון על עצמנו ועל שכנינו הערבים. תערוכה זו מבקשת להתמקד בעץ הזית העקור משורשיו, הן הפיזיים והן הסימבוליים, המשחקים תפקיד חשוב בזהות של בעליו השונים, כמו גם בפרשנות של האמנות המקומית.
תערוכת העץ הנדיב עוסקת בראש ובראשונה בעץ הזית באמנות המקומית הנעשית על ידי אמנים ישראלים וערבים שחלקם נפגשים תחת קורת גג אחת לראשונה. קנה המידה של התערוכה רחב ומטרתו להקיף ככל האפשר את המבט, לשמוע את המחשבות, ההתלבטויות, הסייגים והטיעונים הנוגעים לעולמו של העץ. התערוכה עוסקת באירועים המשפיעים על עתידו של העץ, השאובים מן המציאות היומיומית תוך הקבלה בין העץ ובין האדם. הקבלה זו, המופיעה כבר במקורות (דברים כ', פסוק י"ט) מצאה את ביטויה באחד מן השירים היפים שנכתבו על ידי המשורר נתן זך, "כי האדם עץ השדה" והיא משמשת נר לרגלי האמנים הדנים במצבו של העץ והאדם בישראל.
באמצעות התערוכה אני מבקש לספר את סיפורו של עץ הזית כסיפור של מאבק הישרדותי, שנדמה כי משקף באופן החד ביותר את הפרקים בהתפתחות הישוב בארץ ישראל (נדודים, חוף מבטחים, לחימה, כיבוש, תבוסה, מוות, ניצחון, הרחבת גבולות, עיור, שוויון, קפיטליזם ועוד). המאבק נמשל ללוחמת גרילה אידיאולוגית מחד, כמו גם למודלים כלכליים. בשניהם העץ מפסיד, בשניהם התוצאה היא לרוב עגומה והעץ מאבד את חיותו ונחלתו (נגדע, נשרף, נעקר, נשדד, נקנה, ונשתל מחדש).
הגישה הרומנטית של המאה ה-19, שהעניקה לו את מעמדו "כזקן העצים", זה שנמצא כאן מימי קדם, השפיעה רבות על אמנים שהגיעו לארץ ישראל, אם כמושב קבע ואם במסגרת מסע, והשפעות אלו ניכרו בדיאלוג האמנותי. אך לא כך האמנים והאמנות העכשווית, הם מצידם מגנים את המעמד הנשגב של הרומנטיקה הסכרינית.
כבר יותר מעשור שניכרת החזרה הגדולה אל מסורת הדיאלוג עם הנוף במובן הקלאסי, קרי יציאה אל הנוף, הכרתו מקרוב, שהייה ממושכת ודיאלוג עימו, אך בתערוכה הנוכחית מבטם של "אמני הנוף" מורחב מעבר למסורת. הם מגיעים אל הטבע, מחפשים מקומות מסוימים, והם מודעים להתרחשויות בנוף. אמני הצילום אף עושים צעד נוסף. הכוונה בעיקר ליכולתם להביא אל קידמת יצירתם פיסה מן המציאות האותנטית, שכביכול סמויה מן העין. לעיתים הצילום "הנחשד" כתיעודי, הופך בידי האמנים לכלי ביטוי להעברת מסרים ברורים. סמליות מסורתית מרומזת מפנה מקום לאמירות נועזות שאינן משאירות מקום לפרשנויות וספקולציות.
עמית שעל / מרכז פרס לשלום
אפשר לומר כי תיאורי נוף באמנות העכשווית הם כבר מזמן לא רק "תיאורי נוף", אלא שפה אמנותית המשלבת בתוכה תוכן נרטיבי קולקטיבי ואמירה אישית של כל אמן וסגנונו. התערוכה מציעה אפשרות לדיאלוג, להתקרבות, היכרות עם האחר. לפגוש אמנים יהודים וערבים חולקים ומבקשים לבטא את מצוקותיהם. מפליא לגלות כי למרות השוני הגדול בין שני העמים קיימת שותפות בתכנים ובעולם המושגים כמו גם בתיאורים האמנותיים.
אחד המאפיינים הבולטים של התערוכה הוא מוטיב הסכנה. סכנה הממשמשת ובאה, פחד מהישנות אירועי עבר טראגיים. חרדה מטרגדיות שבבסיסן אמונות, יצרים ואובדן גבולות. הפחד והסכנות מהווים מצע פורה לאמנים ולכן ייחודה של אסופת היצירות ושותפותם של האמנים כמו באה לייצר הרתעה נגדית. צו המצפון האישי הופך כאן לקריאה לאומית לתעד ולשמר זיכרונות. הסכנה היא אמיתית והיא מתרחשת פה ועכשיו, כבר לא במחשכים אלא לעיניי המצלמות, אלא שאנו צריכים לרצות לראות ולשמוע.
חלק גדול מהתערוכה היא אמנות מגויסת, אמנות בשירות. אמנות שנעשית על ידי אמנים שהפכו עם השנים לפעילים חברתיים ופוליטיים שאינם מוצאים מנוח, אך מצליחים לתעל את מצוקותיהם אל עבר יצירתם. לא עוד סצנות התרפקות של אלו הנחים בצילו של עץ הזית, אלא אלו השומרים ומגנים עליו, אלו הדואגים לו ומוכנים לחרף את נפשם בעבורו.
המערכה האחרונה בעזה טרפה שוב את הקלפים והטילה עלי מורא ושיתוק. ערוצי חדשות מילאו עד לעייפה את רוב שעות השידור. אזעקות צורמות ומטלטלות נשמעו בכל עיר בה בקרתי והרעיון שהתערוכה והאמנות יוצגו התרחקו מיום ליום. המציאות והדמיון התערבבו והמחשבות על דיאלוג באמצעות האמנות אפילו לא עלו כבר על הדעת. ולמרות כל זאת, ואף על פי שלא מזמן נדמו התותחים, החלו המוזות לחזור ולחדור אל חיינו. עדיין מרחפות, לא בטוחות אם להישאר. התערוכה מציעה אי של שפיות, ויותר מכל היא מציעה לשוחח, לדבר, לעשות הכרה בין תושבי המקום, ולקיים דיאלוג הכרחי המשכי בין היהודים ואחיהם הערבים.
דוד עדיקא, ללא כותרת, תל אביב 2007, תצלום צבע, הדפסת אינק ג'ט, מסגרת עץ, 60x47 ס"מ