מלך ליום אחד
מלך ליום אחד
פואד אגברייה
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב / יולי 2014
"הלב רוצה להרגיש , המוח רוצה לחשוב"
פואד מזמין אותי אליו לסטודיו, באום אל פאחם, אני בוחר בכביש 6 החדש ומשם במעלה כביש 65 הישן והמוכר. הדרך נפלאה ואני כה שמח שיש לי את ההזדמנות לצאת מתל אביב. אני מגיע ואנו מתחילים לדבר ומיד אני מוצא קווי דמיון בתחושות שמקורן בילדות ובזיכרונות, בזמנים המודרניים שנכפו עלינו, בדיאלוג הפנימי על הזהות המקומית. אני ממשיך להקשיב, מסתקרן ונפעם אייך כל הרעיונות שלו מגיעים ומחלחלים אל הציור.
"'מלך ליום אחד" הוא שמה של התערוכה אך מצידו של פואד, היא גם אופציה להגשמה להווה, לעתיד. כדי להבין במעט את מקורותיה של סדרת עבודות הלבבות והמוחות יש לחזור אל סוף שנות ה-90 אל תקופת בצלאל ולחבר את הזיכרונות עם המציאות היומית של שנה זו בה נעשות העבודות.
פואד אמן ערבי, פלסטיני, ישראלי המגיע אל שערי בצלאל והוא בן 18. המעבר שלו מהבית החם והסביבה המוכרת אל עולם מודרני ותרבות שונה מערער את תפישותיו המבקשות להתגבש וגורמות לסטודנט הצעיר דאגות וחרדות אך בו בזמן גם סקרנות להיכרות עם האחר. השינויים הדרמטיים בחייו הם גדולים והוא מתקשה להתנהל בין שני העולמות. בציור עולמות אלו מואנשים לעולם הלבבות הרוצים להרגיש ומנגד עולם המוחות המבקשים כל העת לחשוב.
מוטיב הזיכרון החבוי הוא אחד המפתחות להבנת יצירתו של פואד. קיים בו רצון עז להוציא את זיכרונות הילדות, ליכולת שלו (ושלנו) לשמר את הזיכרון החמקמק, להצליח לזכור אירועים וחוויות. אם בתקופת הילדות הצליח פואד לשמר זיכרון לטווח ארוך, כזה שנשאר איתך להרבה זמן, כיום החיים נמשלים לגלגל שמסתובב ללא הפסקה ולזיכרון אין סיכוי לעמוד מול פרץ האירועים המציפים את הרגש והנפש. הזיכרון כאילו נתקע וחלקו נדחק לתת המודע.
הרצון לזכות במלוכה מתקשר ליכולת לשלוט, לזכות בחופש, לקבוע את סדר החיים המתגלגלים ולאזן אותם. ציורי המוח מבקשים להעצים מצב מסוים שלא מצליח להתממש. המוח האחראי על הזיכרון הופך לעץ,פרח כמשהו צמחוני שמתחיל לצמוח. הדיוקן העצמי בו הוא חובש כתר הוא לכאורה מצחיק אך כרוב הדיוקנאות העצמיים בבסיסו רובד פסיכולוגי עמוק. פרשנותו המיידית מתכתבת עם שם התערוכה, אך הרובד הסמוי מן העין מדבר על השייכות למקום ועל האפשרות להיות בעל מעמד שווה כישראלי, שלעולם לא תתממש. בסדרת הפורטרטים שלא מוצגת כאן ניתן למצוא את פואד עטור קרניים ובציור אחר חובש קסדת לוחם, בציור נוסף עם בלון מקופל מסביב לראש כנהוג במסיבות יום הולדת של ילדים. המכנה המשותף של כול הוא הפנטסיה להיות מי שלא תוכל להיות.
מוטיב נוסף המאגד סדרה זו הוא הצבע הלבן השולט בה.לעיתים הוא מכסה צהוב וזהב כזיכרונות והדים לציורים קודמים רוויי אורנמנטיקה מוסלמית קדושה ומלאת הדר ונצנוצים. בסדרה זו הזהב משיכות הזהב מכוסות בלבן מלכותי, הזהב משמש לקווי מתאר הונים את האובייקט בצורה רישומית קלה ומרווחת כאשר הלבן תופס את המרווחים ביניהם. סמליותו של הלבן מתורגמת אצל פואד להוד וקדושה ואהבה טהורה אך גם למוות וחוסר חיים. נראה לי שפרשנות זו מתכתבת עם גישה של איקונות ביזנטיות המאדירות את הדימוי המצויר אך בו בזמן ממיתות אותו. הוא מועצם ועולה בדרגה למעמד על זמני ובלתי מושג.
הביקור מסתיים וברקע נשמעות ידיעות על הפגנה מתוכננת (סתם רעשים מתוכננים של חברה צעירים), ואני בדרכי אל ביתי שמח שמצאתי בן שיח וידיד שנולד וחי במקום שונה מזה שאני גדלתי. ואני תוהה אייך המציאות המקומית מצליחה לחבר בינינו על אף הפערים הרבים. המפגש מוכיח לי את שאני מאמין בו בכל לב, דיאלוג פתוח ואמיתי עם בן כל גזע ומין (אמנם בעזרת האמנות כמתווך, אך לעיתים גם בלי). בזכות המפגש גילינו עד כמה המכנה המשותף בינינו הוא רחב.