מסעות אל עצים עירוניים
מסעות אל עצים עירוניים
אלי דינר
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב / מאי 2009
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"
שירו של נתן זך, בנוי כפרפראזה על פסוק מספר דברים (כ' , י"ט).
פסוק זה המקשר בין תכונות העץ לאדם, קיבל פירושים רבים במהלך הדורות. יש שראו בו הדגשה יתרה של הדמיון בין האדם והעץ, ויש שראו בו דווקא הבלטה של ההבדל התהומי ביניהם. נתן זך צועד בשירו בעקבות בעלי הדעה הראשונה, אך מדגיש דווקא את השבריריות העולה מהשוואת העץ והאדם, את זמניות החיים של כל אחד מהם על פני האדמה.
אלי דינר מציג בתערוכתו החדשה עבודות הדפס חלקן מן העשור האחרון וחלקן פירות מן השנה החולפת. שמה של התערוכה "עץ אורבני" מגלה לצופה בטרם יכנס ויחווה את היצירות כי תערוכה זו עוסקת בסיפורם של עצים במרחב העירוני, אלו שגדלו וצמחו יחד עם העיר תל אביב החוגגת מאה ואלו הניטעים מחדש.
בשיחה עם אלי הוא סיפר לי על החזרה לתל אביב והאהבה אליה כבן ותושב. גם אם שנים רבות לא גר בה, עדיין עשה את דרכו אליה מידי יום ביומו, הן אל עבודתו במרכזה של העיר והן אל הסטודיו הממוקם בשוליה הדרומיים. כשנפתחו המגירות עלו ובאו תחת ידי ציורים-הדפסים, עבודות שנמשלו להפתעות מוזיקליות המתוזמרות בשלל גוונים וחוויה רבת עושר. זה שנים ארוכות בהן רושם, מאייר ומצייר אלי את הנוף העירוני בו הוא חי, כשהוא מכניס כמעט תמיד את העצים המסמלים עבורו באופן הברור ביותר את הקשר לעיר, את היציבות והשורשים אל הארץ אליה עלה.
אלי לוקח אותנו למסע בעיר, תוך שהוא בוחר בציוני דרך ארכיטקטוניים שלא תמיד מוכרים אך מעמדם בא להם בזכות היותם "נופים פרטיים" ואהובים המהווים מקור איתן להתבוננות ולמידה עבורו. עקבות יצירותיו אנו יכולים אף לדמיין את מסלוליו הפרטיים תוך שהוא פוסע בהם. אני "המטייל" בדרכיו מגלה בתמונות את התחנות ויחד עימן את יחסו האוהב אל המקום. המקומיים, בוודאי יוכלו לזהות את הסמטה היפיפייה בין שדרות בן ציון לרחוב חיסין, את תחנת הדלק בשלמה ואת רחבת בית האמנים כאיש הזקן היושב ונח בצילו של העץ. סיורים אלה מגלים נופים נוספים של תל אביב. עיר של מעלה תוך כדי התבוננות בעצים וצמרותיהם כמו עיר של מטה עם פחי הזבל הירוקים גם הם. מעברים "סודיים" בין רחובות, גינות חשוכות היוצאות לאור גדול ומסנוור, כלי תחבורה רבים המשמשים כסמן אנושי ביצירותיו של דינר הממעט לצייר אנשים בציורי הנוף.
דינר מצייר את העצים בתל-אביב כאילו היה מצייר דיוקן של אדם קרוב שהוא מכיר. כל בוקר הוא מתחיל במלאכה של התבוננות והתרשמות ויוצר דיאלוג בין הריאליה ובין הייצוג שלה, כשהוא מבקש לבטא בשפתו החזותית המועדפת (ריאליסטית) את פירושו לנוף המקומי. בהתבוננותו מגלה דינר את העולם הנראה בכל יום מחדש, וזאת בדומה לצייר נחום גוטמן שגדל בתל- אביב מגיל קטן וחווה את האירועים הראשוניים ההיסטוריים של תל-אביב, תיעד אותם בכתב ובציור מתוך אהבה.
בחלוף השנים הפכו יצירותיו של דינר לבעלות ערך תיעודי המשמר את שהיה אל מול השינויים הקיימים. עבודת מפתח בתערוכה היא ההדפס הכמעט רישומי בו רואים עץ שיקמה אדיר מידות הנמצא על משאית גדולה אף יותר כשהוא מתכונן לנסיעה. המדובר הוא בעץ השיקמה העתיק שעמד שנים רבות בצומת חולון, הכניסה לעיר והעתקתו המורכבת (בשל גילו,שורשיו, וקשיי הקליטה כעניין של חיים ומוות בעבורו). אנו רואים שאלי בוחר ברגעים הדרמטיים בהם העץ כבר לא נמצא באדמה, בביתו בו גדל וכף הדחפור ענקית ומאיימת אפילו על הצופה. סופו של הסיפור טוב, העץ הועבר כמה עשרות מטרים ונקלט טוב. על אף הסוף הטוב לעץ בצומת חולון, אין כך הדבר במקרים אחרים בהם אנו מוכנים "לוותר" על העצים הותיקים מאיתנו.
נדמה כי דינר מבקש להיות גם אמן חברתי המבטא באמצעות יצירתו את המאבק האישי מחד והקהילתי מאידך אל מול הממסד. הוא מתאר את הנופים והעצים והופך אותנו הצופים לחברים בקהילה המגיעים מכל קצוות העיר וחוברים למאורע המאגד, כמו טקס או אקט פולחני האמור לבטא תחושת שייכות. לטענתו העולם, הטבע הופך לקיים ולו בזכות הציור.
דומה ששירו הרגיש של זך מלמדנו שלא להתפעל תמיד מן הטבע עד כדי ראייתו כמקור לחוסן ולעוצמה, אלא להתבונן בו לעתים בעין מפוכחת, היודעת שגם עץ, לעתים, אינו יציב במקומו; שגם אני, האדם, אינני יודע תמיד
"אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה".
