צבא של אוהבים
צבא של אוהבים
רפי פרץ
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
מוזיאון ינקו דאדא , עין הוד / אוגוסט 2009
"צבא של האוהבים" שמה של התערוכה מורכב משתי סדרות ציורים, האחת, "סדרת החיילים" והשנייה "מקומות הבילוי" שתיהן עוסקות בסיפורי אהבה ובדרכים לכיבוש הלב.
סדרת 'החיילים' שיצר רפי פרץ ב -2001 ממשיכה קו ארוך של עיסוק בדמות החייל הישראלי, במיתוס, בהאלהת הגוף הצעיר והיפה ובעיקר במאבק המתמיד בין החיים והמוות. פרץ מציג את החיילים כחלק ממסה גדולה יותר, "צבא" הצועד בשם החופש לחיות חיים יפים ומלאי אהבה. החיילים העירומים הן מבגד והן מכלי נשק עסוקים בתרגילי מסדר צבאי. הם צועדים, הולכים לכיוון זה או אחר, הם אקטיביים ונמרצים. בתערוכה גם שני ציורים איקונים גדולי מידות מסדרת "מקומות הבילוי" של תל- אביב : "האגם" ו"הבריכה" המספרים על סצנת המפגש של הגברים הגאים בתל אביב פרק נוסף היוצר שני מסלולים זה לצד זה- הצבאי והאזרחי שניהם מאפיינים את תקופת ההתבגרות השייכת לחלק גדול של החברה הישראלית הגברית. פרץ מבקש לציין כי במודע יצר בכל אחת מן הסדרות סצנות חשובות המתארות פעילות הנעשית בשיתוף, ביחד, בכוחות משותפים מעשה הנותן לקבוצה את כוחה וקיומה.
היומן פתוח
אמנותו של פרץ מלווה את מהלכי חייו ובכך מהווה יומן אישי הפתוח לעיני כל. לאחר שנים רבות של הסתרה, הדחקה, לבטים ורגשי האשמה "יצא פרץ מן הארון" בגיל 32, עד אז לדבריו היה שרוי במאבק מתמיד בנטיותיו המיניות.
"הייתה לי פנטזיה שבמערכת יחסים בין גבר ואישה אוכל לעוף בשמיים, לאהוב, לעוף. עם זאת הרגשתי שאני מסתיר משהו, הייתי חנוק, מסתתר במסכה – כאילו יש צעקה בפנים שרוצה לצאת. הייתי מתוסכל, הרגשתי מאוים"...
תקופות אלה בחייו של פרץ מתועדות בעשרות יומנים מצוירים וכתובים. פרץ מציין כי מרגע שפסק הדיכוי העצמי, ההדחקה וההענשה העצמית הוא החל בתהליך ההשלמה והריפוי אשר מצא ביטוי בפרץ אדיר של עבודות עצומות בגודלן, בכמותן, בתכניהן המוחצנים ובצבעיהם העזים. הדמויות מלאות חיים, שמחות, מאושרות. מרגע זה החלו מבשילים נושאי הציור כשהם מתארים את חיי השגרה בזוגיות במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. בין אם זה בתיאור זוג גברים בסצנה אינטימית בחדר האמבטיה, חדר השינה או השירותים, זוג גברים מגדל תינוק או גרסה הומוסקסואלית ל"גן עדן" ומצעדי גאווה.
באמצעות יצירתו בוחן פרץ את הגבולות בין אמנות לארוטיקה תוך שהתפאורה הינה תמיד חיי היום-יום. ויודגש, אין המדובר "ביציאה מן הארון" בלבד אלא במערכת הזוגית ההומוסקסואלית בכללותה על כל רבדיה. ציוריו עוסקים בשגרת החיים בזוגיות ההומוסקסואלית במקומות ובמצבים יומיומיים, יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. האינטימית בחדר האמבטיה, במטבח, בחדר השינה או בשירותים, כמו גם הטיול בפארק או ברחוב התל אביבי, הם בעבורו התמצית של חיי האהבה והזוגיות.
אהבה ראשונה עם הוציאה מפרץ בשנת 1999 את סדרת הציורים הנאיביים שעוסקים באהבה, בהתרגשות מעשייה של פעולות יום- יומיות משותפות בסביבה הביתית האינטימית.
התרגשות הייתה גדולה – מכל חוויה יומיומית של עשייה משותפת ומתחושת היחד ולכן ציירתי כל סיטואציה אפשרית שאהבתי לעשות איתו".
בשנת 2000 מתחיל רפי את ציורי הענק בהם מתאר את מקומות הבילוי "האגם", "הבריכה", בהם הוא מתאר את העולם הגברי התל אביבי. ציורים אלה הם פרי דיאלוג ארוך עם האמן דיוויד הוקני david hockney ניתן לראות את הקרבה הן בנושאים והן בסגנון, במחוות ובסימבוליות. כאמן תל אביבי מצייר רפי את עירו בה חיים זוגות רבים של גברים הממלאים את הרחובות, חוף הים, הבתים, המרפסות ובעצם את רחבי העיר. הוא מתאר את הגברים באופן שבלוני, כשהם דומים ואחידים. הבחירה בזהות הצורנית תורמת להעצמת העדריות של הקהילה הגאה.
הבריכה
הסגנון הנאיבי המחייב
כשאנו מתבוננים בציור של פרץ, אנו מציבים את עצמנו בנקודת מבטו הדמיונית של האמן, ומצטרפים לריחופו. נקודת מבטו של הצייר היא חלק בלתי נפרד מהתמונה, ודרכה הצייר תמיד נוכח בציור.
מיהו זה שמרחף מעל, בציוריו של רפי פרץ? מיהו זה שרואה משם את הכול? הצייר לא ישב בכדור פורח כשצייר את הציור. לא גופו הוא שריחף, אלא דמיונו: הוא נשאר על הקרקע, ואת דמיונו שלח למרומים. אין זה מסע של דמיון פרוע: התמונה מבוססת על ניסיונו של האמן. על בסיס מה שראה למטה, ועל בסיס נופים שראה בעבר מלמעלה.
(אורלי שנקר במאמרה "לראות את הכול")
ריחוף- זוהי התחושה שמעניקה התבוננות בציור של רפי פרץ. תחושה של קלילות, של חופש, תחושה שהכול פתוח. "החיילים" הם חלק מסדרת סצנות ממבט על המסמלות אידיאלים של אושר ושל חופש. נקודת המבט המרחפת, הנאיביות של הפרספקטיבה, והצבעוניות העזה, כל אלה הם חלק מן הסמליות של הסצנה ואם נחבר את סצנות האגם והברכה המוצגות בנוף אמיתי התוצאה היא סמל שהופך לביטוי של תקווה מציאותית.
לאורך כל יצירתו של פרץ מופיעים שני סגנונות מובהקים ריאליסטי ונאיבי תוך שיש ביניהם קשר חשוב ובלתי נפרד. הסגנון הריאליסטי המרבה בפרטים ומבקש להישאר בקרבה ונאמנות גדולה למקור, למודל מאפיין את פרץ בעבודותיו המוקדמות של שנות ה-90. את הציור הילדותי, הנאיבי יש לזקוף לטובת הילדים אותם לימד פרץ שנים רבות כאשר עבד בהוראה של ציור ומשחקי תנועה והם מצידם "לימדו" אותו להביע בציור עושר כה גדול באמצעים מינימליסטים. מהם למד רפי גם להביע את תחושותיו – יכולת אשר נתנה לו לדבריו, משמעות קיומית לחייו.
בבחירה בסגנון הקווי, הצבעוני והדינאמי המנהל דיאלוג עם הקריקטורה והקומיקס, יכול היה רפי להביע את הרגשות העצומים שליוו אותו בחיפוש האמנותי, תוך שהוא משנה את מעמדו בין המספר ובין השחקן הראשי. בראשית שנות ה-90 עת נוצרו העבודות הן היוו פריצת דרך הן במחשבה והן באמנות הגאה. כשביקשתי לברר מי ומה עומד מאחורי הדמויות הנאיביות, נוכחתי לגלות כי על אף הפתיחות של רפי כיום , בעבר הוא נטה להתמודד עם ההצלחות בדרך בה התמודד עם הכישלונות – על ידי הסתרה (אלמנט משמעותי בציוריו המוקדמים וביומניו בהם כתב וצייר). ולכן אם אפשר להסיר מעט מן המעטה, ניתן לראות בדמויות הריאליסטיות אנשים אמיתיים הקיימים בחייו של פרץ, ובדמויות הגרפיות, את הייצוג של האמן, החייל.