חופש ביטוי - גוף וטריטוריה
חופש ביטוי - גוף וטריטוריה
תערוכה קבוצתית
אורי גרשוני, דוד עדיקא, שני נחמיאס, אמנון דוד ער, איצו רימר דן רייזנר, יעקב כרמלי, דורון רבינא, סיצי גלעד, רונית יניצקי, ברוך אלרון, טלי אמיתי טביב, מיה קפלושניק, דגנית ברסט, רפי פרץ, נטשה בריליאנטובה
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
גלריית סוהו, לונדון / ספטמבר 2011
גלריה האוניברסיטאית, מנצ'סטר / ספטמבר 2011
לוציאנו בנטון, מוכר בגדים עלום שם מאזור ונטו החל את דרכו בשנת 1965, כאשר חזונו על בגדים בשלל צבעי הקשת מהדהד בראשו. כיום רשת בנטון היא מותג בינלאומי ואייך אומרים? הכל היסטוריה.
היכולת לקשר בין צבע להשקפת עולם ובאמצעותם לתת ביטוי לדעות קיים בתולדות האמנות המערבית כבר משחר ההיסטוריה.
התערוכה "חופש הביטוי – בצבעים אמיתיים" מבקשת לבטא את מושג החופש של קהילת הלהט"ב בישראל. האמנות בחלקה הגדול נעשתה על ידי אמנים החברים בקהילה המוכרים בישראל ומחוצה לה. הבחירה ברוב האמנים הבאים מן הקהילה נועדה לתת את הביטוי האותנטי לחלק הביוגראפי שקיים ביצירותיהם.
חופש הביטוי הוא מושג שמרבים להשתמש בו בשנים האחרונות בישראל וזאת בזכות קיומו והיכולת להשתמש בו לצרכים חברתיים וכמו גם אישיים. עבור כל אדם מושג החופש בא לידי ביטוי באופן שונה. כאשר השטחים בהן בוחרת התערוכה לעסוק הם : הגוף כביטוי לזהות והגדרה עצמית, מתירות וחופש מיני וגבולות המותר והאסור תוך הרהור על תחומי הטאבו. והשטח השני הוא : המקום: מרחב המחייה, הטריטוריה, המקום שלנו לעומת האחר.
שני הצלמים אורי גרשוני ודוד עדיקא מיטיבים לבטא ברגישות דיוקנאות של נערים צעירים הומואים. החופש האישי מובע על ידי דיוקנאות פסיכולוגיים. המצולמים מביטים אל הצלם וברגעי כנות מזוקקים מבטים של הרהור, פחדים, ולרגע אפילו ביטחון עצמי ותחושה של סיפוק עולים ומונצחים. הבדל קטן בין היוצרים הוא בהישענות על מודלים מתולדות האמנות. יצירותיו של עדיקא מבקשות להתכתב במודע. דוד בים המלח (גם קשר למקום) בדמות בצורת האות אס באנגלית עמידתו של הגבר מרוככת ומזכירה צורתם של פסלים קלאסיים. נדמה כי דמויותיו של גרשוני פתוחות ומוחצנות. מיוחדת במינה היא הדמות של אורי, נער צעיר העונד שרשרת ומדליון בצורת מגן דוד. נפשה של הדמות פגיעה ונדמה כי חוסר היציבות שולט בה, הוא מחזיק בעזרת ידו הימנית אם זרוע שמאל ובלי משם לב הוא תופש בה בחוזקה.
הביטחון בגוף, הסגידה לגוף היפה? הקבלה של הגוף הפגוע הם נושאים עימם מתמודדת האמנית והצלמת שני נחמיאס. בצילומים שחלקם דיוקנאות עצמיים בוחנת נחמיאס את קאנון אידיאל היופי המערבי. רקדנית עם רגל אחת, רקדנית בעלת מידות גדולות ונערה ספק נער כולם עוסקים במה שהעין לא תמיד רואה. לרוב הגוף מוסתר על ידי הבגדים וכעת כאשר שני מעמידה את הגוף במרכז עולות שאלות וגם תשובות מעודנות יותר על קבלה ואידיאליים רצויים נוספים.
הצייר אמנון דוד ער מרבה לעסוק בעצמו דרך ציורי דיוקן עצמי. הדיוקן עם מראה קמורה הוא אחד משיאי יצירתו בה הוא מנהל דיאלוג עם המאסטרים הפלמיים של המאה ה-13. כדוגמת יאן ואן איייק.ער את עצמו כמבט של גמדים בענקים כשהוא בסטודיו והשתקפות של הציור אותו הוא מצייר ברגע זה מופיע שוב על כן הציור . ער מציב על במה גבוהה את עצמו ואת מעמד האמן היוצר הבורא את המציאות כחופשי ליצור כשהוא משוחרר מכל מסגרת של גבולות. ציור נוסף שלו בתערוכה "גיא" מציג בחור גיי המדגמן לער. הסצנה מתרחשת בסטודיו של ער והנער הדקיק כער בטוח בעצמו והוא מסב לרגע קט את ראשו לבקשתנו. הוא נמצא בעולם משל עצמו והוא ואינו מחויב לכלים כל שהם.
ביצירות אחרות של ער שאינן מופיעות בתערוכה משתמש ער באובייקטים בעלי סימבוליקה המציעה הצצה לתוך עולמו של האמן המתייסר והסובל. אמנון מקביל בין היצירה לסבל אותו הוא עובר. לעיתים ההקבלה היא בין הסבל של האנושות לבין הסבל האישי היא בלתי נמנעת, ויתכן גם שער מזדהה עם מצבם של חבריו בקהילה ולוקח על עצמו חלק מסבלם כשהוא משמש אוזן קשבת ועין בוחנת ובזכות מעשה היצירה עושה חסד גם למענם וגם למענו.
העיסוק בקורבן ובהקרבה נמצא גם ביצירתו של האמן איצו רימר המתאר בסדרת עבודות הנושאת את השם "כתר מלכות". איצו משתמש במזבח מחד המספר על הקרבה במקור לאל ובמציאות קשורה גם לתחושת ואוירה השוררת במדינת ישראל המותקפת לכל אורך ההיסטוריה שלה. אלות הפריון משמעותן ביחס לקורבן הפוך , הן אלו המנבאות ונותנות חיים חדשים. הן מסמלות את העתיד ואת ההמשך. האלות קטנות במקור לא יותר מ 11 ס"מ ומחקות את דמותה של ונוס מווילנדורף, צלמית של אישה שנמצאה בתחילת המאה שעברה ותוארכה לפני 22000 שנה. בחירתו של איצו באלת הפריון ובאנטי מודל שלה לוונוס הקלאסית דווקא מחזק את קאנון ממנו שואבים ציירים את המקורות. איצו כאמן משכיל המכיר את ההיסטוריה והארכיאולוגיה מחבר בין מושג יופי חדש ליצירה מודרנית. החופש או חוסר הצניעות שעוררה דמותה עת התגלתה ביחד עם היותה שמנה כנראה שייצגה מעמד נכבד בחברת הלקטים-ציידים, ומלבד פוריותה הבולטת, היא הייתה יכולה להיות גם סמל לביטחון והצלחה. ארכיאולוגיים אחדים טוענים שהיא שמשה כקמע למזל. אחרים העלו את ההשערה כי הצלמית נועדה להחדרה לפות, כסוג של כישוף שנועד להגביר את הפוריות. בין אם כך או אחרת העלאת המקור על ידי רימר מספק לנו מיידע על היחס השונה שהיה נהוג בתקופות שונות ועל עולם שלם של דימויים גופניים ומיניים ללא פילטרים ומתווכים.
גבולות מיניים שצריך לחצות, מצויים גם ביצירתו של האמן דורון רבינא המתאר בסדרת עבודות קולאג המדגימות אקט מיני. רבינא בוחר לתאר את הנאות ותענוגות הגוף, את היצר והדחף השולטים. עבור האמן אקט מיני זה או אחר אינו טאבו. רבינא מדבר על חופש מיני ולא רק ברמה של מי מי ששותף אלא ברמה החברתית המתנהלת בכל מה שקשור למין בצביעות וכביכול שולטת על מה מותר ומה אסור מה ראוי ומה לא ברפרטואר המיני בחדר המיטות או בחלל אחר.רבינא מבטא יותר מכולם דעה על ערך החופש המיני הפרטי.
בסדרה גדולה של כ 30 פסלים קטנים המהווים דיוקן עצמי של האמן דן ריזנר בודק האמן את גבולות האני העצמי במצבים שונים ומשונים. הפסלים מלווים את ריזנר בהתפתחות האישית כאשר כל פסל מבטא תחנה או נושא עימו התמודד. כל פסל עומד בזכות עצמו אך כאשר הם מתקבצים יחדיו והיחד שלהם יוצר כוח ואנרגיה של תנועה של זה לקראת זה.ריזנר מטפל במצבים הנוגעים לכל אדם ביקום אם זה חולשה תחת מעמסה כבדה ומאידך פריחה ולבלוב, קיפאון מול ריקוד , קבלה מול היפרדות ועוד. בתערוכה לראשונה הם מוצגים יחדיו ומהווים מנעד שלם של חיים.
גם יצירתו של האמן יעקב כרמלי עוסקת בחלקה הגדול בדמויות, כמו גם ציורי נוף וטבע דומם, כולם מהווים נושאים אקטואליים הנותנים ביטוי לזיכרונותיו וחוויותיו האישיות של האמן. בין המאפיינים הבולטים של יצירתו אפשר לציין את השפעת האנשים והסביבה הקרובה, עובדה היכולה להסביר את בחירת המודלים רק מקרב אנשים אותם הוא מכיר. אלו הנבחרים, באים ויושבים לפניו בסטודיו כאשר הם נתונים להתבוננות ולמידה קפדנית. עבור יעקב מפגש זה מייצר אינטימיות והכירות המעלה אל פני השטח את אופיים ואישיותם של המצוירים. בשיחה מציין יעקב, כי למרות שבמפגשים עם המודלים נוצרת היכרות המתורגמת למילים, יצירתו אינה מילולית –סיפורית אלא, מתאפיינת באינטואיציות ורגש המייצרים תחושות הזדהות.
בתמונה "סימן לידה" מצליח כרמלי לתת ביטוי אינטימי למצב נפשי והלך רוח של הדמות הגברית. הדמות כבדה ורפה, היא מכופפת ואנו רואים רק חלק ממנה. ההסתרה יוצרת אינטימיות אך גם סקרנות. בניגוד לשאר הדיוקנאות בתערוכה בהם יש קשר עין פה נוצר מצב של חוסר ודאות ומתח.
עבודות נוספות העוסקות בגיבוש הדימוי העצמי מציגה האמנית והצלמת סיצ'י גלעד. הצילום "המתאגרפת" מעלה לדיון נושא נוסף והוא ההישרדות. בראש ובראשונה מובן כי ההישרדות היא אישית פרטית של סיצי המבקשת לתאר את תחושות ההישרדות שלה כאמנית וכאישה. ייתכן כי הכוונה היא גם לתחושות כלליות להן שותפות חברותיה. הצילום הוא גם דיוקן עצמי וכעת סיצי היא לא האמנית, אלא המתאגרפת האגרסיבית, המשיגה את הביטחון והיציבות על ידי אלימות. סיצי מדברת על חלומות של הגשמה עצמית ועל תא משפחתי ועל אהבה וכאשר אלו חסרים בן האדם הופך ליצור חייתי כדי לשרוד. צילום נוסף הציידות מציג גם הוא פן חייתי הטמון באדם. מנקודת מבט נשית הציידות הן נשים, הן מורידות את חולצתן ויוצאות לשדה הפתוח, למרחב החופשי שם הן פועלות בקבוצה על מנת להשיג את מבוקשן.
חלומות על תא והגשמה הן נחלתה של רונית יניצקי, העוסקת בכוחה של המילה הנאמרת ובהשפעתה על היכולת להוציא דברים אל הפועל. רונית משתמשת בסיסמא כן אנו יכולות הזכורה לנו ממסע הבחירות של נשיא ארה"ב ברק אובאמה שהשתמש בסיסמא והעביר לאנשים מסר משחרר שקרא להם לומר כן אתם יכולים. עבודתה של רונית עוסקת בחתונה של שתי נשים ובטאבו החברתי שבכללותו לא מוכן להכיר באיחוד שכזה. והאמנית כפורצת גבולות אל עבר החופש קוראת לנו אם אני יכולה אתן יכולות.
גם האמנית והצלמת מיה קפלושניק עוסקת בנושא החתונה. אצלה החתונה הוא חלק מפרנסתה. היא מצלמת אירועים ובכללם חתונות של נשים. מפתיע לגלות שהחלום על שמלה לבנה והחופה השייכים למודל המסורתי של גבר ואישה עובר כחוט השני אל חתונות של נשים. מיה מתעדת ומציעה לנו לראות את האירועים כאופציה נוספת ברת תוקף. מיה מלווה את הזוגות ביום חגן כאשר הקשר והאהבה שורים גם על הצלמת וגם על מצולמות.
שני אמנים נוספים העוסקים בפנטזיה ובבדיוני מתוך חופש מחשבה ויצירתיות ברוך אלרון ז"ל. אלרון מתאר את מושג החופש על ידי ציפור דרור המתעופפת בחלל ספק פנימי ספק חיצוני. הציפור היא סמל לחופש לאורך כל יצירתו של אלרון ובכמה מיקרים היא אף נושאות משמעות סימבולית כשהן "מקבלות" על עצמן "תפקידים" אנושיים ואל אנושים. הציפור, לעיתים כמשקיפה, כמתעדת, אך לרוב פעילה ושותפה למאורע. יתר על כן במספר ציורים הקשר בין אלרון לציפור חצה את גבולות הציור והגבול בין דמות האמן לציפור מיטשטש. ואנו עדים לחילופי הזהויות כשהוא מציג עצמו כציפור מופלאה וכל יכולה, ממש כפי שהוא, האמן, בורא עולמות אפשריים.
האוורד פוקס ישראלי אמן ישראלי (קנדי במקור) אך קרוב לוודאי שיכול היה להיות בן תקופת הרנסנס. האוורד מעביר במחשבותיו תמונות ודימויים דמיוניים ומציירם כנופים אורבניים תוך שימוש בסגנונות אקלקטיים : ביזנטיים, רומיים, רומנסקיים, גותיים, ומודרניים. להאוורד דיאלוג ממושך עם האמנים (מאסטרים) הצפון ארופאים בני המאות השלוש עשרה והארבע עשרה. בציוריו מספר פוקס סיפורים פנטסטיים וקושר בין דימויים לבין תפישה חושית את המציאות. לדבריו : בן האנוש היוצר את המונומנטים הארכיטקטוניים הפנטסטיים נמצא בכל תרבות. גדולתה של האנושות בכל הזמנים תמיד באה לידי ביטוי בארכיטקטורה פיסול וציור ואילו פוקס מצידו כממשיכם של בני התרבויות השונות מציגם, מפארם ומהללם. בציורים המוצגים בתערוכה הוא מציג עולמות רחוקים ומקומות קסומים מקומות אליהם אנו חולמים להגיע. מקומות בהם יש חופש ואינספור אפשרויות. הציור האי העף כבלון מהווה עבורנו גן עדן כפול גם אי אליו ניתן לפרוש ולהקים חיים חדשים וגם יכולת לעוף איתו ממקום למקום.
טריטוריה, גבולות, ואדמה הם נושאים החוזרים ומופיעים ביצירתה של האמנית דגנית ברסט מבכירות אמני ישראל. "הגדה המערבית"עבודה משנות ה-70, פנל עץ המנוסר בצידו האחד לפי גבולות המדינה מעלה את השאלה על היכולת לחוש חופש בתוך שטח הממוסגר , או שטח בו עובר גבול מוחשי בניגוד לארצות בהן יש גבולות חופשיים. ישראל מאז הקמתה נאבקת בנושאי הגבולות והיכולת של אזרחיה לגור בארץ ולהרחיב את גבולותיה. האמנית אינה חורצת דעה אך ברור הוא שהעלאת הנושא לסדר היום מטרתה להגיע להסכם בר סמכה תוך שמירה על זכויות האנשים. גם עבודתה "ראשים במים" נוגעת בשאלת המקום. הים הוא גדול ותמיד מתעתע. תחושת העליונות הקיימת באדמה הולכת לאיבוד במים כמו גם תחושת האוריינטציה. האנשים ספק מצליחים לצוף ספק טובעים, המצב האמביוולנטי יוצר אי שקט. קטנותו של האדם שוב עולה ועימה שאלת החופש. האם האדם חופשי כאשר הוא שולט על נחלה ואז הוא מרגיש חופשי או שמי שנמצא ללא גבולות מרגיש חופש אמיתי יותר?
גם הציירת נטשה ברילאנטובה עוסקת בזהות לאומית כעולה חדשה. נטשה מצאה את מקומה בארץ אך גילתה שבגלל שנולדה במקום אחר היא אינה מקבלת אוטומטית זכות להרגיש רצויה וכתוצאה מכך היא מנהלת ביצירתה שיח פנימי אודות סמלים. בסדרת הדגלים שרק חלק ממנה מופיע בתערוכה. הדגלים הם לא הדגלים הרשמים אלא מאין ואריאציות. בלנינגרד ממנה באה, לדגל חשיבות גדולה מאוד ולכן גם בישראל הדגל עצמו מסמל לה את השייכות את החופש לאחוז בו ולהתגאות ביהדותה ובעבר ההיסטורי היוצא דופן של המדינה.
אחת העבודות היוצאות דופן בתערוכה הן הדלעות של האמנית שרון פוליאקין. שרון מציגה את פרי הדלעת בגרסה שונה ממקורו הטבעי והוא בצבע כסוף מתכתי,כאשר הדלעת מנותקת מן האדמה ועומדת על עמוד. בתערוכה מוצגות שתי דלעות שמהוות חלק מסדרה גדולה שדימתה שדה חקלאי. הדלעת המנותקת ואופייה המכאני המדמה אובייקט שנולד במעבדה מציעה מבט עתידני על גידולים ושיבוטים הרחוק שנות אור מהשדה הפתוח. שרון המחליפה את מקום החקלאי מגדלת את הפירות בסטודיו והשאריות של המכחולים וקערות הצבע שנקרש הופכות לחלק מן האובייקט האמנותי. צורתן הנשית גם מזכירה כלי קיבול או בית גידול, כרחם. הדלעות מלאות בתוכן אוצר ועליו שומרות ומגינות. הדיסוננס הגדול הוא בין בית הגידול הטיבעי אותו אנו לא רואים לבין בית הגידול הנוכחי – הסטודיו של האמנית. הדלעת כלואה ורחוקה מן המרחב הפתוח וחסר הגבולות בו נולדה. האם בכך מספרת פוליאקין על המרחב הסגור של הסטודיו לעומת המקורות מהם היא שואבת?
אחד האמנים המגוונים האמן המגוון ביותר בתערוכה הוא רפי פרץ והוא מביא לביטוי חסר תקדים ביצירתו את אורח חייו כגיי.חייו וחייה של הקהילה הגאה שלובים זה בזה ונפרשים על פני יצירות אמנות רבות. אנו פוגשים אמן ישראלי המביע את כל רגשותיו בעוצמות שלא ידענו, נושאי הציורים הם חיי השגרה בזוגיות במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. עבודותיו של פרץ מעלות אל חלל התרבות ואל השיח הציבורי את האמת של החיים כגיי ומערכת הזוגיות בכללותה על כל רבדיה - הרומנים המזדמנים, המין החפוז, הכמיהה לאהבה, שיגרת חיי היומיום והפעילויות הבנאליות הנמצאות בכל זוגיות – בין אם זה בתיאור זוג גברים בסצנה אינטימית בחדר האמבטיה, חדר השינה או השירותים, זוג גברים מגדל תינוק או גרסה הומוסקסואלית ל"גן עדן", ארוחות משפחתיות, עליות ומורדות ביחסים הזוגיים, המורכבות בחיים המשותפים כמו גם שיגרה יומיומית המתחרה בשאיפה למימוש העצמי, כל זאת דרך חייו של רפי. אהבה ראשונה עם גבר הוציאה ממנו בשנת 1999 את סדרת הציורים הנאיביים שעוסקים באהבה, בהתרגשות מעשייה של פעולות יום-יומיות משותפות בסביבה הביתית האינטימית.
"ההתרגשות הייתה גדולה – מכל חוויה יומיומית של עשייה משותפת ומתחושת היחד ולכן ציירתי כל סיטואציה אפשרית שאהבתי לעשות איתו".
בשנת 2000 מצייר פרץ את ציורי הענק בהם מתאר את מקומות הבילוי של הקהילה "האגם", "הבריכה", וציורי המרפסות (התל אביבים) בהם הוא מתאר את העולם הגברי אשר לטענתו הופך לקיים בזכות הציור. בשנה זו הקדיש רפי לחוויית האהבה מספר סדרות רב גם בציור וגם ברישום כשבסדרות אלו מציג רפי את פריחת אהבתו הראשונה לבן זוג חדש ובחודשים אלה הוא מצייר מבוקר ועד לילה במשך חודשים. ציורים אלו הם פרי דיאלוג ארוך עם האמן דיוויד הוקני וניתן לראות את הקרבה הן בנושאים והן במחוות השונות
תל אביב של פרץ, היא עיר בה חיות משפחות וזוגות צעירים הממלאים את הרחובות, הגינות, חוף הים, הבתים, המרפסות- בעצם את כל מרחבי העיר. הדמויות בציוריו מתוארות כשהן דומות ואחידות צורנית דבר התורם להעצמת השייכות לעדריות התל אביבית. בנושא הקולקטיב מתקשרת יצירתו של פרץ ליצירתו של האמן הישראלי יוחנן סימון שעסק בתכנים החברתיים של הקיבוץ. סימון שגר ועבד בקיבוץ היטיב לבטא את הדגם האנושי של "הקיבוצניק" ואת ייחודם של בני הקיבוץ כחברים בקבוצה בה כולם שווים. עבודותיו של סימון וכעת של רפי תרמו לחברה הישראלית את שהיא מחפשת כל העת - הזהות והשייכות.
כתושב אשר קבע את מקומו בתל-אביב, ממפה פרץ את הטריטוריה שלו ומסמן את הגבולות ואינו שוכח את המקומות ההיסטוריים. בשונה מעבודותיהם של אמנים תל אביבים אחרים, מבקש פרץ להציג את ההוויה של תושבי העיר ואת האהבה האדירה המקננת בליבם. בבחירתו את המקומות ההיסטוריים בתל-אביב הוא עושה גם מחווה לאמן נחום גוטמן אשר אהב את העיר גדל וחי בה כל ימי חייו.
בדומה לגוטמן גם פרץ הפך את העיר למושא אהבה והיא מצידה החלה מתקשטת לפניו בצבעוניות עשירה ומספקת אנרגיה של עיר המבקשת להיות עיר ללא הפסקה המשלבת בין ישן וחדש. פרץ מקפיד לתאר את ייחודם וסגנונם של הבתים והמרפסות האופייניים לסגנון ה-"באוהאוס" לצד בניני הזכוכית והפלדה המודרנית, כל אלה ממבט על ומזוויות בלתי שגרתיות בפורמט מלבני המבקש לחקות פנוראמה של עיר מגוונת החוגגת המאה.
אם הזכרנו את הקיבוץ שהוקם לשמש כחממה וכור היתוך לעולים החדשים אנו חוזרים אליו דרך צילומיה של האמנית והצלמת טלי אמיתי-טביב שבחרה לצלם את חדרי האוכל בקיבוצים. מלבד האוכל שהוגש החללים שימשו לדיאלוגים ומקום מפגש בין התושבים. בחדרי האוכל התקיימו הישיבות וההצבעות כך שהחדר היה לחדר בו מתקיים חופש הביטוי. טלי מצלמת את החללים והם נדמים לחללים הרואים ונשגבים בהם נושבת רוח האדם.
