זו לא ציפור שיר
זו לא ציפור שיר
ברוך ארלון
דימוי הציפור ביצירתו של האמן ברוך אלרון
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית גבריאל, צמח / נובמבר 2009
יצירתו של האמן ברוך אלרון שהלך מאיתנו לפני כארבע שנים, נחשבת בעיני, כמו גם לדעתם של היסטוריוני האמנות, לעולם קסום, עשיר ומלא פנטזיה. סגנונו הייחודי שנע בין סוריאליזם לריאליזם- פנטסטי התבטא ביכולתו "לספר סיפורים" ולברוא אותם על הבד, כעולם שלם האוצר בחובו סודות המתבקשים להתגלות.
התערוכה מבקשת להציג את העיסוק העקבי של אלרון בדימוי הציפור. בתערוכה עבודות משנות ה-60, כמו גם עבודות משנות ה-2000. כבר ממבט ראשון בתערוכה, מתגלה העושר הצורני ומגוון הציפורים, התעמקות נוספת מגלה כי הן נושאות משמעות סימבולית כשהן "מקבלות" על עצמן "תפקידים" אנושיים ואל אנושים. לעיתים הציפור היא כמשקיפה, כמתעדת, אך לרוב פעילה ושותפה למאורע. יתר על כן במספר ציורים הקשר בין אלרון לציפור, או לעיתים כאזכור של כנפיים חצה את גבולות הציור, ומתוך הזדהות הוא הפך אותה לייצוג של עצמו, כציפור מופלאה וכל יכולה, ממש כפי שהוא, האמן, בורא עולמות אפשריים.
הציור המוקדם ביותר "בולבולים באביב" 1964, מציג את תחילת דרכו האמנותית של הצייר. אלרון מצייר עץ בסגנון גרפי וממקם את הציפורים בין ענפיו בהתאמה מימין ומשמאל. העבודה פשוטה ומינימליסטית וזה אחד הציורים המעטים בהם משתמש אלרון בציפור במשמעות רומנטית ונאיבית של מוטיב ציפור על עץ.
הציור "הבשורה, או גגות יפו" מתאר ציפור העפה ספק בתוך חלל בית או מחוצה לו, כשברקע חלון שבור הפונה אל החוץ והציפור אוחזת ברגליה שני קולבים אחד אדום השני לבן. הקושי בהבנת הציור נובע מהסיטואציה הלא ברורה בה הציפור אוחזת בשתי אפשרויות (אדום - לבן). איזו בשורה מציעה הציפור? האם במשמעות חיובית או חלילה שלילית.
עבודות נוספות: "הרגו לי את השלום", "הכמיהה לשלום", הן חלק מגוף עבודות בהן מציג אלרון את תפישת עולמו בנוגע לנושאים חברתיים, וקיומיים לחברה דמוקרטית. "הרגו לי את השלום" עוסק בשברו של החלום על היונה עם עלה הזית ואלרון בוחר לתאר את הרגע הדרמטי בו סכין גדולה ננעצת בגופה של הציפור הצחה. בציור "הכמיהה לשלום" ממחיש אלרון את הפחד מהמלחמה על ידי נשר דורסני ואלים מוגן במסכת אב"כ ומתחתיו ידיים אנושיות זועקות לעזרה וחלקן אף צבועות באדום.
בהמשך לעבודות אלו מצייר אלרון סידרת עבודות העוסקת בפן המשפחה והציור "ושבו בנים..." המציג את הציפורים שבגרו, חוזרים אל הקן, אל הבית- הקן בו מונחות ביצים צעירות. בכדי להמחיש את גודל התגשמות החלום וההיתרגשות, אלרון הופך את כנפי הציפורים לכפות ידיים המנפנפות ומחקות את משק הכנפיים הנדמה לעיתים לידיים המבקשות לחבק ולאחוז את הגוזלים שחזרו לקו, ולו לרגע. עבודות נוספות: כמו "הדור הבא", "חינוך מילדות", ו"אבהות" מבקשות להציג את הציפור הכל יכולה (בזכות יכולתה לעוף) כאנושית, נאמנה, מחנכת, מתכננת מביטה אל העתיד (רואה למרחוק) . בציור "אבהות" יוצר אלרון חיבור בין גוף ציפור, שדיים נשיות וראש אנושי גברי. הכלאה זו מציגה את הציפור (אלרון כאבא?) האנושית כמודעת לעצמה ולחשיבות הקן המשפחתי.
סדרת עבודות נוספת שחלקה מוצגת בתערוכה עוסקת בזמן ובמקום השייכים לאמן. בציור "מטיל השעונים" הציפור העפה אל השמים כשהיא מטילה שעונים כמו מספקת את הזמן הדרוש, ובהיפוך מוחלט בציור "הזמן הורס דברים" ציפור קטנה האוכלת שעונים מסמלת את הזמן החולף. ציור נוסף "ערב אביבי בשדרות ח"ן" המתאר יד- רגל הנדמים לעץ עליו גרות הציפורים. התיאור הוא הנוף הנשקף מחלונו של האמן. חלון זה של האמן מספק לנו הצצה חיצונית אך גם פנימית שכן באותה עת האמן חלה ולא היה יכול לצייר. התבוננות בשדרה כמו גם טיולים בה, הולידו סדרה שלמה של עבודות כאשר המוטו היה- החיים מעל הכל. בציור הנ"ל היד (ידו של האמן? ) מורמת אל על כשהיא פתוחה דבר המראה על חיוניות ותקווה.
הציור המרגש ביותר בסדרה, הוא "החיים ממשיכים" והוא ממשיך ומספר על רחשי ליבו של אלרון ועל הרצון העז להמשיך לצייר. הרגל הופכת לאיבר המצייר והתמונה אותה היא יוצרת היא תמונה בסגנון נאיבי המתארת ילד, ילדה, ציפור ושמש חביבה. התמונה אופטימית וציור הילדים המתקשר מיד למשפחה, הוא פרפראזה על ציורי ילדים. ייחודו של הציור בתוך הציור הוא בכוחו המעלה מיד חיוך המתקשר לשמחה ואושר.
גם בסדרת כלי הנגינה והמוזיקה מופיעות הציפורים ולסירוגין מתחלפות בידיים מכונפות הפורטות על הנבל ומחזיקות בקשת. ציור יוחד "כנפי המוזיקה" מציג צלו גדול ומעליו בשמים צֵ'לי העפים כמו במטס אווירונים. חצוצרה אנושית ובפיה בשורה חדשה מזומרת וציפור הממתינה ובוודאי מוסיפה את צליליה. עכשיו כשביצירתו של אלרון יש גם צבעים, צורות ועולמות לא מוכרים, המוזיקה משרה על הצופה את הקסם הדרוש לאגדה קסומה שכזו.
בחירתו של אלרון בסמליות של הציפור, היא בחירה בחופש, בשחרור והיא בוודאי משקפת את אופיו ונפשו שביקשה לעוף אל מקומות רחוקים אך גם קרובים. אלרון כמו הציפור, ביקש להשקיף על מחוזות רחוקים כאשר לא היה בידו להגיע אליהם, כדי לדעת על... ולבשר את... השאיפה לעוף מקננת בלב בני האדם משחר ההיסטוריה וזאת בעודם קשורים לקרקע. אלרון שנתן לציפור מקום רחב ביצירתו ייצר עבורנו את האפשרות להמריא אל על ולעוף, להשתחרר ולחלום.