בין שמש שחורה ללבנה
בין שמש שחורה ללבנה
טוביה בארי
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב / יולי 2007
בתערוכה זו מציג האמן טוביה בארי מבחר תחריטים צבעוניים ובשחור לבן, במידות קטנות. בחיבור קצר זה אני מבקש לקשור בין שפת הדימויים האישית של בארי לבין ההיסטוריה הישראלית המקומית.
עבודותיו של בארי עוסקות בבריאה של נופים מקומיים חדשים, בעזרת שפת דימויים צורנית- גראפית, מוטיבים ארכיטקטוניים ומספר סוגים של צמחייה. שפתו היא מקורית והחיבור בין הדימויים יוצרים מראות סוריאליסטיים בהם הנוף הופך לחידה.
יצירתו של בארי מבטאת את הכמיהה לסדר בעולם שראה חורבן והרס. בעבודותיו של בארי אפשר לעקוב אחר מה שהוא מבקש להגדיר "כעקרונות הסדר". עקרונות הסדר גלויים ומספקים הצצה לתהליך יצירתו המתחיל לרוב בקומפוזיציה בסיסית שעל פיה הוא משליט את הסדר והאיזון בין חלקי התמונה השונים.
הנופים המידברים הם מקומות מבודדים בהם אפשר להתנתק מן העולם החומרי ולנהל חיים חדשים בעלי חשיבות ליסודות הקיומיים של נפש האדם ומקומות בהם אפשר להתחיל מחדש, ממש באותו האופן ראו מנהיגי הציונות המעשית- ליישב את הארץ ולבנות אותה מן הייסוד.
יצירתו של בארי נקשרת גם לתכני ספרות בדיונית הדנה בסוף העולם ובמדע בדיוני הדן בתולדות האנושות ובעתידה לאחר חורבן העולם הקיים. לאופציות חשיבה אלו התוודע בארי בימי לימודיו בפאריס והם ריתקו אותו משום שעסקו בגורלו ובמאבקו של האדם בעקבות התפתחות המדע והאטום. גם בחייו האישיים עבר בארי חורבן ומאבקים רבים, הוא שרד את מחנות הריכוז, עלה לארץ, השתתף במלחמת השחרור והפך לחבר פעיל בקיבוץ. אירועים אלה ואחרים עיצבו את הלכי מחשבתו על עולמות חדשים. בשלב זה המרכיבים הבדיוניים כבר היו חלק מחייו.
בארי משתמש בעבודותיו בעיגול, פירמידה, מרובע, קשת, מלבן ועמוד, לדבריו הן הצורות המושלמות ביותר והן מופיעות בטבע ומשקפות יופי אסתטי המבטא את הסדר בעולם. צורות אלו מתחילות להופיע ביצירתו המוקדמת והן מלוות אותו לאורך כל יצירתו. הפירמידה והקשת מסמלות נצח ויציבות וכאשר הצורות משמשות בחלק מן הנוף הן יכולות אף לרמז לקשר לתרבויות עתיקות. הצורות הן פשוטות ובעלות יתרונות אדריכליים שאולי מרמזות על בנייה עתידית שתגן על בני האדם. למרות שהצורות מספקות את היציבות בעזרת הקווים הגראפיים, קיים ברקע מתח שנובע מקרעי פיסות נוף תלושות שאין אנו יודעים את מקורן וחלקים ארכיטקטוניים שאמורים להיות נייחים מרחפים בחלל.
בארי מעצב את הצורות על ידי רישום בעיקר בקו גרפי, הקו בעבורו הוא התחלה, הצעד הראשון שמתוכו מתהווה ומתגבש הדימוי אל עבר המסה, הכתם. עבודותיו מקיימות דו-שיח בין קו לירי עדין לבין כתם מוצק, שולט, אגרסיבי יותר. דואליות זו יחד עם הניסיון למצוא איזון בין הקווים הקלילים המרחפים, חסרי המשקל, לבין כתמי הצבע השחורים המייצגים אי- וודאות היא שמייצרת תנועה וקצב המתורגמים למתח ועניין.
השפה המקורית אותה המציא בארי אינה תמיד ברורה לצופה המנסה לברר את משמעותה. אנדרטת הנגב שיצר האמן דני קרוון, יצירה שהייתה חדשנית בזמנה (1963-8) יכולה לספק מילון צורני ורעיוני קרוב לשפתו של בארי. גם קרוון וגם בארי מתארים נופים שונים ומיוחדים תוך שמירה על אסתטיקה ויצירת אלטרנטיבות לעולמות בהם בני האדם יהיו מוגנים.
אנדרטת הנגב מספרת את סיפורה של חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. הפיסול הסביבתי של קרוון כמו הנופים של בארי מייצרים תחושות בדידות במדבר והתמודדות האדם מול כוחות הטבע, אצל קרוון מתוך רצון להביע את תחושות הלוחמים והמתיישבים בנגב, ואצל בארי מרצון למצוא מקומות רחוקים ובטוחים. גם הצורות הבסיסיות החוזרות ביצירותיהם - כדור, משולש, גליל בשילוב צבעי הנוף המקומי מחזירים אותנו כצופים אל מקורות ההשראה קדומים : אוהלים, חורבות, בתי בוץ מקומיים, מגדלי מסגדים, עצי דקל, מגדלי מים מחילות ובונקרים כמקומות מסתור.
אלמנטים נוספים באנדרטת הנגב כגון הקיר הנטוי העולה מן הקרקע ומוביל לרחבת המבצעים של החטיבה, האוהל, קן המים והבאר, מספקים את תחושת החיים הן כזיכרון והן כערך שחובה לשמור עליו. היונה של בארי והציפור של קרוון שניהם מסמלים את עם ישראל, אם בהשענות על מקורות איקונוגרפיים מסיפורי בראשית ואם בהקשר לשכינה השורה ושומרת על עם ישראל.
מוטיב נוסף המופיע ביצירות רבות של בארי הוא השמש. בארי מתאר שמשות כהות, כמעט שחורות ומאיימות, שמשות זורחות כשעצים ופרחים חיים לאורן. הן מאירות את הליל ולעיתים אף נמצאות לצד הירח. בארי מייצר מתח בין השמשות ובחלק מן התחריטים הוא מתאר את רגעי ההכרעה בין השמשות, בין השחור המנסה לגבור ולהשתלט לבין השמש הבהירה כמקור של אנרגיה חיובית המסמלת את התקווה.
יצירתו של בארי נמשכת כבר יותר מארבעה עשורים ולזכותו יש לזקוף את הקמת הממסד לאמנות התחריט בארץ. בשנת 1963 מפיח בארי רוח חיה בסדנת ההדפס "בבצלאל", בשנת 1964 מקים את הסדנה "במכון אבני" בו הוא מלמד במשך עשרים שנה ובשנת 1965 הוא מקים את סדנת ההדפס באגודת הציירים והפסלים בתל אביב.
(חיבור זה מוקדש לד"ר איזי כהנא, מורה, מחנך, מנהל תיכון 'אהל שם' רמת- גן בשנים 1978-1985)