ריאליזם, לא כל הסיפור
ריאליזם, לא כל הסיפור
איצו רימר ונדב פלס
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
דיאלוג בין שני ציירים ריאליסטיים
ארליך גלריה לאמנות עכשווית, שכונת פלורנטין תל אביב / ספטמבר 2007
בשנים האחרונות החלו ציירים מזן חדש-ישן לצייר ציורים ריאליסטיים בלא לפחד, וזאת כאשר הם מתבדלים מראש מן העשייה המקומית ויוצרים ציור ריאליסטי אדוק שאינו מוכר לעולם האמנות הישראלי הספקן. תערוכה זו מפגישה בין שני אמנים, איצו רימר, ונדב פלס. הראשון אמן ומורה והשני אמן בתחילת דרכו. המפגש בין שניהם ובין ציוריהם המוגדרים כריאליסטיים, מציג גישות ותפישות שונות התואמות את אישיותם. אופיין הדומה, אך גם השונה של הציורים מעלה שאלות ביחס לז'אנר הריאליסטי באמנות.
איצו רימר מציג סדרת דיוקנאות אינטימיים של תושבי שכונת נוגה, ביפו. פרויקט זה החל כניסיון לבדוק את אופייה של השכונה דבר שיצר בעקבותיו מתן אופי ואולי אף תוקף והכרה בתושביה הותיקים של השכונה התל אביבית. באמצעות ציוריו מבקש איצו לדון בשאלת הייצוג של האובייקט, אל הדרך בה אנו מגיעים אל "המושג" ללא תווך של מה שהתפישה שלנו קולטת. תפישתו נסמכת רבות על רעיונותיו של הפילוסוף עמנואל קאנט שטען כי אין לנו גישה ישירה אל העולם כפי שהוא, ולכן הדרך אל התפישה תמיד מתווכת על ידי החושים. איצו מבקש לתת ביטוי לקשר האפריורי של כל פעולה ומחשבה- ממש כפי שהנחת הצבע ככתם יוצרת אובייקט חדש יש מאין.
החקירה המושגית באה כדי לתת מענה לשאלות העולות ביחסי הסובייקט והאובייקט. ההנחה הראשונית היא כי אם אנו רואים עץ אין לנו גישה ישירה אליו כפי שהוא, אלא רק כפי שהוא מופיע לפנינו באמצעות החושים שלנו. ההתבוננות היא מבט בזמן שמייצר פירוק אטומיים פרצפטואליים (תפישתיים) ואת אותה אופציה מעניק האמן. לאמן יש את הזכות ואת היכולת לתת את הביטוי לקשר המקדים את התפישה. האמן יוצר סדר בכאוס, המרקם הוא כאוס העין רואה מקבצי כתמים והצייר מניח כתם ליד כתם צבע ויוצר מציאות חדשה בלי תיווך. בדומה לציירים האימפרסיוניסטיים שביקשו לייצג את המציאות של "אייך נראים הדברים באמת" ואייך העין שלנו רואה אותם.
תפישותיהם החדשות בעקבות ההתפתחות המדעיות שהעניקו להם ולעולם הבנה על חוש הראיה ועל אייך אורכי הגל נראים בתנאי תאורה שונים, על צבעים משלימים וניגודיים ועוד. החידושים המדעיים עשו דרכם אל שדה האמנות כשברקע הרצון לראות את הדברים באמת. המילה 'אמת' מייצגת גם את הרצון לקבל, לראות, להבין את הדבר כמו שהוא ללא צורך לפעול לפי קריטריונים מסורתיים וכמובן שאפשרות זו נתנה חופש לכל אחד לראות את הדברים כמו שהוא מבין אותם וגם את היכולת לבטא אותם.
נדב פלס מציג סדרת ציורים פיגורטיביים ריאליסטיים המתארים את רעייתו ובנו הרך בסצנות המתרחשות בים ובברכה כשהסט מהווה תפאורה לדרמה ולמשחקים בעלי פוטנציאל של סכנה. ציוריו של נדב נסמכים על צילומים אותם הוא מצלם כאשר לאחר מכן הוא מרכיב את ציור מחדש. הוא מחלק את הציורים לשלושה חלקים ולעיתים אף ליותר, כאשר בכל חלל מתרחשת סצנה הקשורה לקודמתה.
המפגשים ויחסי הקרבה בסצנות האם והילד הקטן מייצרים סיפורים קטנים בעזרתם מבקש נדב לבדוק את יחסי התא המשפחתי והשפעת ההורות על שני הצדדים. תפישתו הריאליסטית של נדב מבקשת להיות נאמנה למקור ולכן ההקשר הצילומי הוא חשוב. יש עיסוק באופי ובאישיות של הדמויות, גם אם היא אינה ברורה לצופה.
איצו לעומתו מצייר את המודלים רק כאשר הם יושבים לפניו והסיבה העיקרית היא היכולת לתפוש את האובייקט על ידי הראיה ולא על ידי ידיעה. איצו מבקש להתרחק מכל סיפור וזאת למרות החדירה הפסיכולוגית שכמעט מתבקשת מסוג של ציור ריאליסטי. הסיפור הוא לא העיקר, כל אובייקט הוא שווה מעמד ואין היררכיה ולכן אין הבדל משמעותי בין דיוקנו של גדעון ( בנו של האמן) לדיוקנה של לואיז. הדמויות לא נבחרו בשל סיפור מיוחד , המשקל של הווייתם ומקומם בעולם, אמנם נכנסים לתוך הפורטרט אך הם אינם אלה המייצרים אותו. איצו מכוון אותנו אל עבר האידיאה ובכך מכריח את הצופה להאט ולהתבונן בכל פעם מחדש ולגלות את הציור ואת תוכנו
נדב לעומתו מבקש לספר סיפור, סיפור של רצף אירועים ופרטים מלאים כמו הבריכה, הים, העגלה, העולמות המבודדים של האם והילד והמפגש ביניהם, הוא מטעין את הציורים כמו בכתב חידתי ומבקש מן הצופה להיות חלק בתהליך הפענוח. הוא מעבד ומביים את הסצנות אותן הוא מצייר, ובכך מחזק את משמעותן. נדב גם בוחר את המקומות אותם הוא מצייר ולרוב הם מזכירים מקומות מוכרים ולמקום המדויק יש חשיבות בעבורו. נדב מעמיד גם תפישה מחודשת של האדם אל מול כוחות הטבע שכמו מוסתרים בתיאורים של נוף שקט.
תערוכה זו היא פרי של התבוננות ממושכת ולמידה של פיזיוגנומיה והשינויים המתרחשים בפני האדם. גם איצו וגם נדב מבקשים ביצירתו ליצור חומרים ואיכויות ולחקות את הטבע ובכך לתת ביטוי לגדולתו. שניהם מאמנים כי הציור הוא הדרך הטבעית להעביר את התחושות והרגשות של חווית ההתבוננות. הביטוי הריאליסטי אינו כל הסיפור וצורות הביטוי והיחסים המוצגים בתערוכה בחלקם מרמזים על מציאויות נוספות.
